שתף קטע נבחר
 

כן, לבעוט את הגנרלים

את הניוון בצה"ל אפשר לעצור רק בדרך של מאמן כדורסל: להוריד לספסל את מי שטועה מדי - ולזרוק נכשלים סדרתיים. תשובה לרוני רימון

במלחמה כמו בכדורסל, אין תיקו. לכל היותר יש ניצחון פירוס, עליו נאמר: "עוד ניצחון כזה - ואבדנו". בניסיון להתגבר על כך, משתמשים הגנרלים ביחצנים ובקציני חינוך, כדי להפיץ סיפורים על גבורתם והצלחותיהם הגדולות. זה עבד כמה שנים עד שהגיעה המלחמה האחרונה, שהציגה את מפקדי צה"ל במלוא קלונם: לא רק שאינם מבינים במקצועם, אלא שהכניסו את יחידותיהם ואת הצבא כולו לסחרחורת של תפיסות מקצועיות שגויות. את הפרי הרקוב של התפיסות הללו ראינו בניהול השערורייתי בלבנון.

 

המקצוע הצבאי בכל העולם משמר דפוסים מימי האבירים. גאווה, יוקרה וכבוד הם כלים משמעותיים בו. לכן בעולם כולו מצפים כי מפקד שנכשל בקרב, יתפטר - או יודח (ביפן אף הרחיקו לכת במנהג החרקירי). יש כמובן טעויות שהן חלק מלימוד המקצוע. כל המטיפים ל"מבחן התוצאה" בלבד אינם מבינים, כי לעתים חשובה יותר הדרך אליה. הלימוד מטעויות חיוני, ונעשה באמצעות תחקירים והפקת לקחים. הבעיה היא שאת הניסויים מבצעים מפקדי הצבא על בני-אדם - על חייליהם ועל הציבור עליו הם אמורים להגן. כשצה"ל נערך בחוסר שכל בקו בר-לב במלחמת יום הכיפורים, למשל, הושמדו גדודים כליל. בדומה, כשאוגדה 162 לא חצתה כיאות את המעבר ההכרחי בסלוקי במלחמה האחרונה, היא איבדה יחידת שריון בכמה דקות של לחימה. אין ספק כי מרחב השגיאות המוקצה לקצין מצומצם מאוד.

 

במאמר שפרסם כאן, רוצה רוני רימון לראות קצינים ש"ריח אבק שריפה עולה ממדי הקרב שלהם, אלה שהקרבות שלהם נחקרים עכשיו בפינצטה על-ידי גורמים צבאיים מומחים". מדבריו משתמעת סגידה לתא"ל גל הירש, מפקד עוצבת הגליל. בכל צבא נורמלי, הירש היה עף הרבה לפני המלחמה ביוזמת מפקדיו, שהיו צריכים להיחרד מהזניית השפה הצבאית, שהוא ביצע בכל אתר. בכנסים מקצועיים צוחקים כעת מניסוחיו. כמה מסכנים פקודיו, שאוזניהם ועיניהם חוררו על-ידי "נחילים", "השתבללות" ושאר תועבות, שהמציא בפקודותיו. יכול להיות שהירש מוכשר ומנוסה - אך מקומו מחוץ לצבא. והוא בהחלט לא היחיד.

 

כבר בימים הראשונים למלחמת לבנון השנייה סברתי כי יש לפטר לאלתר את מפקדי האוגדות והפיקודים, בגין חטיפת שלושת חיילינו. אך אין פלא שהאלופים במיל', גיורא איילנד ויורם יאיר, העדיפו שלא לצרף לתחקיריהם המלצות אישיות. הקצונה הבכירה היא כידוע כת סגורה, המגינה בחירוף נפש על חבריה - גם כיוון שלכולם יש שלדים בארון. כתוצאה מנוהג זה התקדמו לראש הפירמידה בכוחות היבשה קצינים בלתי ראויים, בינוניים וכושלים. למרות ביצועיהם הכושלים בשדה הקרב, קצינים עלו בדרגה, קודמו בתפקיד - ואף נבחרו לרמטכ"לים. חוסר הקשר בין הצלחה מבצעית לבין קידום אישי מבטיח ירידה עצומה ברמת הצבא ובמוסריותו. כבר היום צה"ל בקושי מסוגל להגן על ריבונות המדינה, ורמתו הנמוכה מסכנת את עצם קיומנו. וכידוע, כשמגיעים לשפל המדרגה, מחכה תמיד עוד גרם מדרגות מטה.

 

כתוצאה מכישלונות סדרתיים של צה"ל, נוצר הצורך בוועדות חקירה משפטיות - שיעיפו ראשים. לצערי, אי-אפשר להיפטר מהנכשלים בכל דרך אחרת. זו אינה תאוות נקם לשמה (אף שגם היא לגיטימית לעתים, כלפי מי שדירדר את המערכות עליהן הופקד לשמור בשכר עתק), אלא רצון לטייב את המערכת. ועדות חקירה ממלכתיות אינן שוות את הכספים שיוציאו. עבודתן, רצונן הטוב ומחקריהן לשווא. הצבא בפרט והרשות המבצעת ככלל לא יאמצו שמץ מהכתוב - כפי שאירע עם דו"חות קודמים. "תחקיר לא מסתיים בהתזת ראשים בכיכר העיר", גורס דן חלוץ. הוא כנראה שכח איך בחיל-האוויר, טייס שנכשל בצורה מבישה בביצוע משימתו - היה מודח מיד.

 

את התהליך הניווני בצה"ל ניתן לעצור רק בשיטה של מאמני כדורסל מקצועי: להוריד לספסל את מי שטועה מדי, ולזרוק את הנכשלים הסדרתיים מהנבחרת. בדראפט הבא נגייס שחקנים מתאימים יותר.

 

הכותב ערך את כתב העת "מערכות" בצה"ל

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: זום 77
גל הירש. הזניית השפה הצבאית
צילום: זום 77
מומלצים