זוגיות במבחן: על פותחים ועל סוגרים

הפותח, כפי שניתן להבין, פותח דברים: דלתות, חלונות, אריזות, שקיות, בקבוקים, רדיו, משחת שיניים, עיתונים, מגירות, דלתות של ארונות, חשמל. גם הסוגר פותח לפעמים, מכורח המציאות, אבל ההבדל המכריע ביניהם הוא, שהסוגר תמיד מקפיד לסגור מה שהוא פותח, ואילו הפותח אף פעם לא סוגר.

במעונו של הפותח הכל פתוח: הדלת, החלון, החשמל, הרדיו. גם חבילת הבייגלה. שפופרת משחת השיניים. בקבוק הקולה המשפחתי. לעומת זאת, במשכן הסוגר עטופים כל הדברים היטב בשקיות ניילון, מחוזקים בגומיה ונתונים בתוך קופסאות הרמטיות. הפקקים סגורים היטב. החשמל מכובה בחלקי הבית הריקים מאדם (ולפעמים גם בחלקי הבית המיושבים). כל המגירות סגורות כדבעי, הדלת תמיד נעולה על סוגר ורב-בריח.

הפותח לא יודע מה טעמם של פיצוחים טריים

הפותח כבר רגיל לאכול בייגלה יבשים וביסקוויטים לחים ומסמורטטים. הוא אינו יודע מה טעמם של פיצוחים טריים. הוא מורגל בשתיית קולה נטולת גזים, כמו שהוא רגיל לחשבונות חשמל ענקיים, לאורחים בלתי קרואים שנכנסים מבעד לדלת המזמינה בפתיחותה, למשחת שיניים מיובשת, לעיתון שדפיו פזורים ברחבי הבית. רעהו הסוגר, לעומת זאת, התרגל לחטיפים פריכים, למשקאות תוססים, לחשבונות צנועים, לפרטיות. משחת השיניים שלו תמיד קולחת. והוא אוהב למצוא את העיתון שלו בחתיכה אחת.

לפיכך, כשהסוגר עוזב את עולמו הסגור ועובר לגור במחיצת פותח, מסיבות של אהבה או מסתם סיבה נטולת השראה כמו הצורך לחלוק בנטל שכר הדירה, הופכים חייהם של השניים למרוץ של חתול ועכבר.

אילו יכול היה הסוגר להעלים עין מהדברים הפתוחים ולהסתפק בסגירת חפציו שלו, כי אז היה הכל בא על מקומו בשלום. אבל הוא לא יכול. הוא סגרן כפייתי. הוא הולך אחרי הפותח - וסוגר. סוגר ומקטר. הדלתות נטרקות בקול. המגירות נסגרות ברעש. האורות מכובים בהפגנתיות. הבית שוקק קופסאות בכל מיני גדלים, שקיות וגומיות. ואי אפשר לזלול בגניבה משהו עתיר קלוריות באמצע הלילה, מפני שרישרוש הניילונים מסגיר מיד את העבריין.

בסופו של דבר, מישהו מוכרח להיכנע. וכשאדם שהיה מוכר כפותח משחר נעוריו תופס לפתע את עצמו טורח במציאת שקית ניילון הולמת שתיצמד לחמוקי אריזת התה, מלביש עליה גומיה ועוד מכניס את כל העסק לקופסה - יודע הסוגר שניצח, ומחייך חיוך קטן מתחת לשפם. חיוך קטן סגור.

פעם חשבתי שהחלוקה הזאת נכונה רק לגבי חפצים דוממים, אבל בזמן האחרון אני מתחילה לחשוב שהיא חלה גם על אנשים, על יחסים בין בני אדם. יש מי שבאופן קבוע משאיר דיונים פתוחים, עניינים בלתי סגורים, יחסים בלתי פתורים, ומתנהג כאילו כלום, או הולך לדרכו, ליחסים הבאים. ויש מי שנשאר ותמיד מקפיד לברר את העניינים עד הסוף, לחתום פרקים, מתעקש לעשות closure כמו שצריך. לא יודעת אם אצל כולם יש מיתאם מדויק בין סגירות ופתיחות בחפצים וביחסים. אצלי, לפחות, יש.

• הטור התפרסם בראשונה בספטמבר 1986