כשאת אומרת "שמע", למה את מתכוונת?
"מה בעצם את מצפה, שאלתי את עצמי, שבעקבות התפילה שלך אדם בן 77, חולה לב שהסרטן כבר אכל את גופו, יקום פתאום ממיטת חוליו, בריא וחסון? את באמת חושבת שסבא שלך יבריא אם תתפללי ממש חזק?" אפרת שפירא-רוזנברג שמעה את הגננת של הבת שלה דורשת מהילדים יותר כוונה בתפילה ונזכרה ברגע שבו איבדה את התמימות
להשאיר את הילדה בגן זו חוויה קורעת לב ומפחידה בכל פעם מחדש. גם השנה החלטתי באחד הימים - כמו כל אמא היסטרית טיפוסית - לאחר קצת לעבודה ולהקשיב (עוד) פעם אחת ולתמיד מה אומרים לילדה מאחורי הגב שלי.
לאחר כעשר דקות מייגעות של תפילה שחרית בגן חובה, פתחה הגננת בנאום תוכחה על חוסר הכוונה בתפילה. "מחר, אני מבקשת מכולם להשתדל להתפלל בכוונה", היא נזפה. "בגן שלנו", הטעימה, "כל הילדים מתפללים בכוונה. ה' מאד אוהב את התפילות שלכם ילדים, אפילו יותר מהתפילות של אמא ואבא, ואתם באמת יכולים לשנות דברים אם תתפללו בכוונה. לכן, ממחר אני רוצה לשמוע את כולם מתפללים בכוונה שלימה". כמה פשוט.
כבר הרבה שנים לא שמעתי שיחת מוסר שכזו, וקשה היה לי להתנער ממנה. לא יכולתי שלא לשחזר את התפילה שלי מאותו בוקר. האם עמדתי בסטנדרטים של הגננת? בוודאי שלא. כמה שנים כבר לא התפללתי "בכוונה"? כמה זמן עבר מאז אותו רגע מכונן בו התחלתי להטיל ספק במשפט החד והחותך של הגננת: "אם תתפללו בכוונה, אתם באמת יכולים לשנות דברים"?
הטור הקודם
יש לי כיסוי ראש, אז מה?
אפרת שפירא-רוזנברג
לאפרת שפירא-רוזנברג נמאס מהמשוואה החילונית: כיסוי ראש + חצאית = גרה בשכונה דתית + ארבעה ילדים (והחמישי בדרך) + "האיחוד הלאומי" בקלפי. כל מה שהיא מבקשת זה קצת פתיחות, והפעם לאו דווקא מהדתיים
במחשבותיי, חזרתי יותר מעשר שנים אחורה, ללילה שבו סבי התמוטט ואושפז במחלקה לטיפול נמרץ. לאחר שעות ארוכות של המתנה בפתח חדרו החלטתי "לעשות מעשה" ובאישון לילה נסעתי לכותל כדי להתפלל להחלמתו.
שם, במקום הקדוש ביותר לעם היהודי, כמעט בפתח שערי שמיים, תוך כדי תפילה, זה קרה. שם החל הספק לזחול ולהעמיד במבחן כל חלקה "טובה" של ודאות. מה בעצם את מצפה, שאלתי את עצמי, שבעקבות התפילה שלך אדם בן 77, חולה לב שהסרטן כבר אכל את גופו, יקום פתאום ממיטת חוליו, בריא וחסון? את באמת חושבת שזה מה שיקרה, גם אם תתפללי ממש חזק? כאדם רציונאלי, ידעתי, ויותר מזה - הרגשתי, שהתשובה היא שלילית. באותו רגע סגרתי את הסידור, וידעתי שאת הנעשה אין להשיב.
מאז אותו לילה כל תפילה מעמתת אותי מחדש עם שאלות אמוניות קשות. האם אותה יישות אלוהית אליה אני מתפללת אכן קיימת? האם יש בכוחה לשנות מציאות? מה מידת "רצונה" לשנות את המציאות ("השגחה פרטית")? ועוד שאלות יסוד באמונה.
וכאילו לא די בכך, בכל תפילה מתעוררים בי קונפליקטים ערכיים סבוכים לא פחות. כשאני, כאישה רציונאלית, פמיניסטית והומנית מתפללת "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה", האם אני באמת מתכוונת לכך? האם באמת ברצוני להחזיר את אותו שלטון הלכתי שלא הכיר בנשים כשוות זכויות ושוות ערך לגברים? האם אני באמת מייחלת לחזרתה של צורת שלטון מלוכנית השמה קץ למסורת הדמוקרטית והליברלית שבתוכה אנו חיים?
כאשר אני מתפללת בכל יום "השב את העבודה לדביר ביתך", וכאשר ביום הקדוש ביותר בשנה אני קוראת את "סדר העבודה", האם אני באמת מייחלת להחזרת עבודת הכהן הגדול על כל הקרבת הקורבנות והזיית הדם שיש בה?
ואם התשובה על כל אלה היא שלילית, בשביל מה אני בעצם מתפללת? האם יש ערך לתפילה כזו? במילים אחרות, האם, במחי תפילה אחת, אני יכולה להשיל מעלי את כל הערכים, הספקות והלבטים שהם חלק אינטגרלי ממני? אך מאידך, האם בגללם אפסיק פתאום להתפלל?
אולי, בסופו של דבר, הגננת באמת צדקה. כי אם התפילה של אמא נראית ככה, כדאי מאד שלפחות הילדים יתפללו בכוונה, כל זמן שהם עוד יכולים.
תפילה בכוונה. תקשיבו לגננת
צילום: חיים צח
מומלצים
