העולם לא יוכל למנוע פיתוח גרעיני במדינות ערב
לקהילה הבינלאומית יהיה קשה להתווכח עם שאיפתן של מדינות ערביות לפתח תוכניות גרעין למטרות אזרחיות, והניסיון האיראני והצפון קוריאני לימדו אותן בוודאי שנחישות והתרסה מניבים תוצאות. מי שתאלץ אולי לשלם את המחיר תהיה ישראל, שכן שוב תעלה לדיון השאלה הנוקבת: "למה לישראל מותר ולאחרות אסור?"
מדינות ערב יכולות גם לטעון שכולן חתומות על האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני, כך שפיתוח תוכנית גרעינית אזרחית היא זכות השמורה להן ללא עוררין. אמנם פיתוח כזה יעניק בידיהן את הכלים הבסיסיים לפיתוח נשק, אולם כולן יצהירו שכל רצונן הוא בטכנולוגיה אזרחית, שאף אחת מהן אינה מהווה איום ממשי על שלום האזור ושהן אינן מסוכנות. האם יוכל לפיכך העולם למנוע מהן פיתוח גרעיני? על הנייר התשובה היא לא.
מומחים העריכו זה מכבר שמדינות נוספות במזרח התיכון ישאפו לפתח תוכנית גרעינית נוכח המאמצים הנמשכים מצד איראן והטענה שלישראל יש ממילא נשק ברשותה. את החששות הכלל-עולמיים ממירוץ גרעיני באזור הכי בלתי יציב בעולם ציננו עד כה ההתבטאויות של מנהיגים ערביים שונים, שחזרו ואמרו שהם שואפים לפרז את המזרח התיכון כולו מנשק גרעיני - מהלך שיאלץ לשיטתם גם את ישראל לוותר על הנשק שברשותה וידרבן את איראן לזנוח את כוונותיה.
אך העמדות השתנו באופן דרמטי השנה לאחר שאיראן, תחת הנהגתם של המנהיג הרוחני חמינאי והנשיא אחמדי-נג'אד, המשיכה בצעידתה הבטוחה לעבר פיתוח גרעיני חרף מחאות העולם והאיומים בסנקציות. גם העובדה שצפון קוריאה העניה, הצליחה לפתח תוכנית גרעין ולהשתמש בה כאמצעי סחיטה נגד המערב, שימשה כגורם מדרבן.
העולם אמנם התאחד נוכח ההתרסה של פיונגיאנג אולם יישום הסנקציות שהוטלו עליה במועצת הביטחון עדיין מגומגם. במקרה של איראן, האחדות הבינלאומית הזו אינה קיימת כלל.
ארצות הברית היא המדינה היחידה מתוך חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון שדוחפת ברצינות להטלת סנקציות חמורות על איראן. בריטניה נקרעת בין הנאמנות שלה לוושינגטון ובין רצונה לשמר את יחסיה עם האיחוד האירופי, ששואף להמשיך במשא ומתן. צרפת, תומכת אמנם עקרונית בסנקציות אך לא פחות מכך בעיקרון המשך השיחות. גם גרמניה, שאינה חברה כלל במועצת הביטחון אך מעורבת בכל המהלכים, תומכת בסנקציות אך אינה רוצה לסגור את הדלת בפני דיאלוג.
רוסיה וסין פוסחות על שני הסעיפים ומשגרות הצהרות סותרות חדשות לבקרים, אולם באופן עקרוני מתנגדות להטלת סנקציות על טהרן, בין השאר בשל האיטרסים הכלכליים שיש לשתיהן באיראן. השבוע הודיע שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב כי רוסיה לא תומכת בטיוטת הצעת ההחלטה העוסקת בסנקציות על איראן, והמגעים לגיבוש הנוסח המוסכם נמשכים.
במערב מקווים שהעולם יתעשת לבסוף ויפעיל את כל הלחץ האפשרי על איראן, מחשש שכניסתה למועדון הגרעיני תשמש בידיעה קלף מיקוח שרק יגביר את כוחה ומעמדה באזור. התקווה היא שאחרי שתסבול תחת עול הסנקציות, תסכים איראן להחזיר את הגלגל לאחור ולוותר על תוכניתה הגרעינית תמורה חזרתה לחיק משפחת העמים. אך ראשית צריך שהעולם יסכים לשלב ידיים במאמץ לעצור את איראן, והניסיון של צפון קוריאה מלמד שגם זה לא תמיד עוזר.
האמנה לאי הפצת נשק - בסכנה
אם יקבלו המדינות הערביות את מבוקשן ויותר להן להתחיל בפיתוח גרעיני, יהווה הדבר מכה נוספת לאמנה לאי הפצת נשק גרעיני שממילא איבדה מכוחה. איראן הסתירה במשך שנים ארוכות את תוכנית הגרעין שלה, וכשזו נחשפה היא טענה שמדובר בתוכנית אזרחית ולא צבאית.
הניסיון האיראני מלמד שאפשר לדעת היכן מתחילות מדינות בפיתוח גרעיני אך אי אפשר לדעת כמה רחוק הן הולכות. אם יהיו בידי מדינות ערב הכלים לפתח אנרגיה גרעינית, יהיה בידם המפתח הבסיסי לפיתוח תוכנית גרעינית סודית. החשש בעולם הוא שלאחר שרתמו את כוח הגרעין, עלולות המדינות הללו לפרוש מהאמנה לאי הפצת נשק גרעיני ולהמשיך בפיתוח נשק גרעיני חרף מחאות העולם - בדיוק כפי שעשתה צפון קוריאה, וכפי שמאיימת לעשות איראן.
הפיתרון האפשרי הוא דרישה בינלאומית מאותן מדינות לחתום על נספח, שיאפשר לפקחי האו"ם לעקוב מקרוב אחר עבודתם. ניתן יהיה גם לדרוש מאותן מדינות שלא להעשיר אורניום בכוחות עצמן אלא לרכוש אותו, באופן מבוקר ותחת פיקוח הדוק, מרוסיה למשל.
כל ניסיון להניא את אותן מדינות מפיתוח תוכנית גרעיני יגיע מהר מאוד לשאלה הנוקבת "מדוע לישראל מותר ולנו אסור?". הן יוכלו לדרוש מהעולם, בתמורה לשמירה על הכללים הגרעיניים, להפעיל לחץ על ישראל לוותר על הנשק הגרעיני שנטען שיש ברשותה. עד כה נמנע העולם מלהפעיל את כל כובד משקלו בסוגיה הזו. אולי לא עוד.
לפנייה לכתב/ת 
