חדש: בייבי פרויד - החודשים הראשונים על ספת הפסיכולוג
"את נראית קצת מוזנחת! לא התאפרת? השיער לא צבוע? מה זה הבגדים הללו?" אחרי שבועות בחופשת לידה יוצאת שירלי יובל-יאיר, עם התינוקת החדשה, לביקור במקום העבודה שלה. התינוקת זכתה למחמאות רבות. האמא קצת פחות...
התיישבתי במנשא שלי, עם הפנים קדימה,
ויצאתי לסיבוב של שוויץ, בעבודה של אמא.
כשכולם התפעלו ממני, אימא הזדרחה,
ועמדה שם מצטנעת, מדושנת משמחה.
ואחרי שהן דיברו עליי גדולות ונצורות,
החברות פנו אל אימא, להעיר לה הערות:
"נו... רואים שאת כבר אימא,
השתנית. את קצת... מוזנחת?!
השיער כאן מקדימה...
לא צבוע!
את שוכחת?
מה, ויתרת על האיפור?
המניקור? הפדיקור?
ומה זה?
טרנינג של הבעל?
כפכף-של-סבתות
במקום נעל?
את נראית גם עייפה,
חבל, היית נורא יפה"
הן דיברו בטון שקט, רציני ומחנך,
אבל אמא לא הפנימה והמשיכה לחייך.
ובכל זאת, כשחזרנו, היא לא הפסידה זמן.
הרימה טלפונים, פתחה את היומן,
וקבעה לה עם ספר, פדיקוריסט, קוסמטיקאית
בקיצור, כל השבוע, היא כבר לא הייתה בבית.
(ממש בסוד אומר לך אמא,
אם את כבר שואלת,
את לא צריכה אויבות עם חברות טובות כמו אלה).
"חברות הכי טובות", מתוך הספר "על החיתול ישבתי - רשמים אישיים מגיל אפס עד שנה" / שירלי יובל-יאיר. הוצאת מטר.
זה קרה אחרי לידת בתי הראשונה. אני זוכרת בחריפות את התחושה שנמהלו בה גאווה ובהלה, התחדשות ואובדן. יצאתי לביקור במקום העבודה שעזבתי, לערוך הצצה לחיים הקודמים שהיו לי. הבוקר התחיל נפלא. הייתי אז באחד מאותם בקרים גדושי אופוריה שיש לפעמים בחופשת הלידה. באופן מפתיע הצלחתי לישון לא רע, וקמתי רעננה ונרגשת, מאוהבת בתינוקת שלי ולהוטה לצאת כבר החוצה ולהציג את פאר היצירה ואת ה"אני החדש" שלי בפני העולם הישן שהשארתי מאחור.
לבשתי את הדבר הראשון שמצאתי (העיקר שיהיה נוח בזמן ההנקה), אספתי את שיערי, שבימים אחרים היה בלונדיני ומתנפנף, אבל עכשיו נארז כלאחר יד במעין שיפוד דמוי סיכה (העיקר שהשיער שלי לא ייכנס לה לעיניים בזמן ההנקה), נעלתי טבע נאות (העיקר שלא יהיו לי כאבי גב בשעות הרבות של ההחזקה בידיים). בקיצור, מראי החיצוני היה שיר הלל להזנחה, אלא שאני לא ראיתי את זה. כשחלפתי על פני הראי בחטף, ציינתי לעצמי בסיפוק שאני נראית ממש כמו בצילום עטיפת הספר "עקרון הרצף". הרגשתי כמו אמא אדמה, מחוברת לשבט ענק ומחבק של אמהות מסביב לעולם ומקדמת דנן.
כשהמבטים עברו אלי
אלא שאז הגעתי לעבודה, וכל נשות השבט התפוגגו. במקומן היו שם נשים צעירות, יפות, עסוקות בעבודה, אך פנויות לעצמן. אכן, אחרי כמה דקות של שבחים וצקצוקי שפתיים מול התינוקת המתוקה שלי, עברו המבטים אלי. פתאום ראיתי את עצמי משתקפת באישוניהן של הקולגות שלי לעבודה. העצמי הזה שנגלה לי היה תשוש, מרופט ומאוד לא אטרקטיבי לכל מי ששוקל מעל ארבעה וחצי קילו.
בחיצי המבטים שנשלחו אלי היה אפילו משהו מרחם. כן, כן! היה זה כאילו הן מתאבלות בשבילי על משהו שכנראה אבד לי לעולמים. חזרתי הביתה נסערת. מה?
זהו? באמת נגמרו לי החיים ההם? נגמר עידן היופי, הנעורים, הקריירה, הזמן הפנוי? האם נגזלה ממני לתמיד תחושת החופש, היעדר האחריות העמוקה כלפי יצור קטנטן התלוי בי באופן מוחלט? האם לא נשאר יותר מקום לעצמי "הלא אימהי" שלי? א מ א' ל ה!
את המצב הנפשי החדש הזה, שנולד יחד עם תינוקנו הבכור, מכנה הפסיכולוג דניאל שטרן: "הלך המחשבה האימהי". שטרן, פסיכיאטר ופרופסור לפסיכולוגיה, חוקר במשך שלושים השנים האחרונות את ההתפתחות הפסיכולוגית של תינוקות ושל אימותיהן. בספרו "הולדתה של אם" (הוצאת מודן), הוא משרטט את המאפיינים של הזהות החדשה, הזהות האימהית, שנולדת אצל כל אישה ההופכת לאם.
הלך המחשבה האימהי
כשפסיכולוגים מדברים על "הלך מחשבה" הייחודי לאדם מסוים, הם למעשה מתייחסים למעין מבנה פסיכולוגי בסיסי שמרכיב את אישיותו של האדם ומסביר את התנהגותו. "הלך המחשבה" שלנו הוא מה שגורם לנו לקבוע סדר עדיפויות כזה או אחר, לפחד מהרפתקאות, להתרגש בסרטים רומנטיים, להיות מכורים לספורט או לעסוק באמנות. הלך המחשבה האישי שלנו משפיע על הבחירות שלנו – בבן זוג מסוים, במקצוע, בחברים מסוג כזה או אחר ועוד ועוד. כל היבט של חיי הנפש שלנו מושפע אם כן מאותו ארגון פנימי שהפסיכולוגים מכנים "הלך מחשבה".
החידוש של שטרן, הוא בכך שהוא מגדיר "הלך מחשבה אימהי" – מעין מצב נפשי חדש, לפיו מתארגנים חיי הנפש של האישה שהופכת לאם. רוב התיאוריות הפסיכולוגיות תופסות את האם כמי שחייה השתנו במובנים רבים, אבל היא עצמה ממשיכה להיות אותו אדם שהייתה לפני שהפכה לאם, עם אותו "הלך מחשבה" ואותו מבנה פסיכולוגי שאפיין אותה בעידן טרום ההורות.
לפי שטרן, לא מדובר בואריאציה על הלך המחשבה הקודם, אלא בשינוי שלו. מרגע שנולד תינוקך הבכור, הופך "הלך המחשבה האימהי" להיות חלק חשוב וקבוע בזהותך. הוא ישנה אותך באופן בלתי הפיך מהאדם שהיית לפני שהפכת לאם וילווה אותך מכאן עד סוף ימיך, בעוצמות משתנות.
כאשר את מטופלת בתינוקות קטנים, תלויים ונזקקים, הלך המחשבה האימהי דומיננטי מאד. בהמשך, הוא יעבור לעיתים לרקע, אך יחזור לקדמת הבמה בעת הצורך, למשל כאשר ילדיך יחלו או ימצאו בצרה או בסכנה. "כשילדך זקוק לך", כותב שטרן, "את תגיבי כמו אם. לא חשוב בן כמה הילד".
רוצה לחזור להיות תינוקת
שטרן מביא בספר דוגמאות רבות לאופן שבו משתנה הלך המחשבה בתחומים שונים. לדוגמא: המעבר מהיות האישה בת להיותה אם – כל אישה הייתה מיום הולדתה בת של אם ספציפית. כשאנחנו הופכות לאימהות אנחנו מוצאות את עצמנו לפתע "מחליפות כסאות". מעכשיו אנחנו בתפקיד האם, בבניית אותו קשר זוגי בסיסי של הורה/ילד. המעבר לתפקיד ההורי כרוך באושר גדול, לצד תחושת כאב ואובדן על המקום האקסקלוסיבי שלי כבת בעולם.
ההזדהות עם תינוקך החדש עשוי לעורר אצלך סקרנות ורצון לשמוע על עצמך בתור תינוקת, ואולי יש בכך גם משהו מנחם - לשמוע איזו מין ילדה היית, מחזיר אותך ולו דרך הסיפור בלבד, למקום של ה"בת". שטרן מסביר זאת בכך שהוא מתאר את היווצרותו של משולש פסיכולוגי חדש המתגבש בנפשך מרגע שהפכת לאם - המשולש שלך, של התינוק, שלך ושל אימך. כאם טרייה חוזרים אליך שברי זיכרונות הקשורים לאופן שבו גידלו אותך, ואת בודקת עם עצמך באיזו מידה יכולה אמך לשמש מודל טוב לאמהות שאת מעוניינת לבנות עבור ילדייך.
תחום נוסף שבו מתבטא הלך המחשבה האימהי החדש שלך הוא האופן שבו את רואה את בעלך. למשך תקופה מסוימת את מוצאת את עצמך מתעניינת יותר בזהותו ובתפקודו של בעלך כאב מאשר בזהותו כבן זוג, כיון שהדינאמיקה הרגילה של היחסים ביניכם משתנה, כשהטיפול בתינוק החדש והצורך לשתף פעולה סביב משימת ההורות, הופכים לדבר החשוב ביותר.
לעיתים קרובות השינוי כרוך גם בתשוקה מינית מופחתת מצד האם הטריה. אפשר להתנחם בעובדה שמדענים הראו ששינוי כזה מתקיים גם בקרב בעלי חיים (במובן זה אינך שונה מנקבת הבבון, שכאשר יש לה תינוק, היא תרשה לזכר חדש להיכנס לחייה רק אחרי שהוכיח את עצמו כאב מסור המסוגל לטפל בגור שלה).
ביטוי אחר של הלך המחשבה האימהי הוא העניין והצורך של אמהות טריות להיות בקשר עם נשים אחרות במצבן, ולמצוא נחמה בחוויותיהן ועצותיהן של אמהות אחרות. רשת תמיכה כזו משמעותית עבורך הרבה מעבר להחלפת עצות לגבי תפרחת חיתולים או מתכונים ל"מאכלי אצבע". בתוך המרחב הבטוח של קבוצת אמהות, את יכולה להביע את הרגשות ואת החששות שלך, את לומדת על עצמך מתוך התבוננות באופני ההתמודדות הרגשית של נשים אחרות עם המשימה העצומה של האמהות.
בקיצור, ל"חברות הטובות" יש תפקיד משמעותי מאוד בתקופה זו, אבל את האמפתיה למצבך החדש יהיה לך אולי קשה למצוא בקרב אותן חברות לעבודה שעוד לא עברו את המהפך. אם כן, עכשיו, כשיש לנו גם "פתק מהרופא", זה בסדר להסתובב עם "טרנינג של הבעל, וכפכף של סבתות במקום נעל", אבל עדיף במשחקייה או בג'ימבורי הקרוב לביתך.
שירלי יובל-יאיר היא אמא לשלושה, פסיכולוגית, מוזיקאית, מחזאית ומחברת הספר "על החיתול ישבתי ", הוצאת מטר.
