קליפת בעל

אני יודעת בדיוק כמה איום ונורא זה נשמע מבחוץ. היו לי פעם שכנים כאלה. זה היה כשגרנו אני והבעל לפני שהבת נולדה בדירתנו הלא שכורה הראשונה, זאת שהיתה שלנו ממש ביתנו האמיתי הראשון, בקומה גבוהה מול חורשה פראית לא רחוק מכיכר רבין שאז עדיין היתה כיכר מלכי ישראל, ובימי עצמאות כולם היו באים לראות את הזיקוקים מהחלון המערבי שלנו. הזיקוקים היו ממש מתנפצים שושנות שושנות בפרצופי האורחים המסטולים המאושרים שלנו וצווחות ילדותיות היו נמלטות מפיותיהם הפעורים. מעלינו לא ממש קומה שלמה אלא חצי קומה ככה שהסלון ממש רכן אל פינת האוכל שלי גר זוג לא צעיר עם שני ילדים קטנים. היא היתה שחורת שיער וקצוצה ויוקדת וארוכת רגליים. הוא היה מבוגר ממנה בחמש עשרה שנה לפחות, גרום ובעל זקן מטופח גזום למשולש.

בסביבות שמונה בערב עוד התערבלו קולות הילדים בנהמות המבוגרים אבל לקראת עשר זה היה מתחיל. חרבות הלשון היו מצטחצחות, כוסיות הרעל היו נמזגות, הגרונות מתנקים מן הסיגריות ומפטפוטי היום הרגילים והדו קרב האכזר היה נפתח. בהתחלה משפטים ארוכים, שלה כמובן ארוכים ומסתלסלים משלו, אחר כך הולכים ומתקצרים ובסוף ההברות היו נשמעות כמו אגרופים שנחבטים בחלון הזכוכית הגדול. אתה אין לך מושג לפרנס אתה בדיוק כמו אבא שלך אתה אפס מאופס אתה, את אֶת הפה המלוכלך שלך ירשת מהמשפחה שלך את לא תדברי אלי ככה, אתה לא תגיד לי איך לדבר אני לא אשאל אותך איך לדבר, וככה און אנד און אנד און עד שהיה נהיה שקט רועם, גם הוא מנפץ שמשות. הם אפילו לא היו ממש צועקים. אני והבעל צועקים. בעיקר אני. ההם היו מתגלחים אחד על השני שורטים צובטים מייללים אבל לא צווחים. אני זוכרת כמה נורא זה היה. אני והבעל היינו זוג די חדש נעימי הליכות וענוגים ומתרפקים וחמודים חמודים ומלאים כינויי חיבה מתוקימצ'יקים, ולא הצלחתי להבין איך אנשים מסוגלים לקרוע ככה את העור אחד מעל השני. אני חושבת שמרוב אימה ממש התנשאתי עליהם ועל מצבם המחורבן בחיים. וגם כמובן קצפתי שהם מעכירים את שלוות לילותי הפריכים והצלולים.

אני שונאת מריבות כי הורי היו רבים, אבל אלה השניים שמעלי בניגוד להורי סוערי המזג היו מאוד אנינים והריבים שלהם היו רהוטים כאלה, צוננים כאלה, כבושים כאלה, מוחמצים כאלה, זה נראה לי אז ברגמני מאוד פיוטי מאוד קולנועי אירופאי לא מהחיים בכלל. זה היה קשה מנשוא בכל מקרה. הייתי מגבירה את הטלוויזיה ומהדקת טוב טוב את מסגרת החלון וכשזה היה מתגבר גם שמה מוזיקה בקול רם, אבל כמה שהייתי מנסה למסך ככה האוזן שלי היתה נגררת אל התופת הזוגית ההיא בלי שום שליטה. קצב האש הריתמוס של השנאה העדר החמלה לא יכולתי להתאפק פשוט. לילה אחרי לילה שוב ושוב. ובבוקר השכן היה יורד עם הילדה יד ביד ברוך במדרגות כאילו כלום, והילד היה פוסע בראש מורד עם ילקוט הגב לבית הספר, והשכנה היתה יוצאת רחוצה וקפוצה במכנסי סטרץ' ומדלגת ברגלי האיילה שלה במדרגות מטה שתיים שתיים בחינניות. כאילו ממש כלום. עד שיום אחד עגנו ממש מוקדם בבוקר שתי מכולות ענקיות למרגלות הבניין. חפציה לאחת חפציו לשניה ומאז לא פגשתי באף אחד מהם. ולמשך חודש וחצי היה שקט מעיק בחצי הקומה ההיא, ואחר כך הדהוד מזדמן של צעדים מהוססים של כל מיני כאלה שבאו לראות ולרחרח ולבדוק אם כדאי לשכור. ורציתי לעצור בעדם כל אחד ואחד שפסע פנימה ולומר ולהזהיר ולהתריע, אל תיכנסו לשכון בין הקירות הללו, הם רווי שנאה ופגיעה ועלבונות וקרבות עקובים מדם, אדים רעילים ממש יש שם לא כדאי לכם. אבל לא העזתי.

וחודשיים שלושה מאוחר יותר השתלטה על הדירה חמולה ענקית של אבא אמא ושלושה ילדים, כולם מתולתלים כולם צעקניים ועגלגלים וסמוקי לחיים מן הטיפוס במדרגות, וריחות טיגוני חביתות ונקניק וצ'יפסים ולביבות גבינה ופנקייקים מתוקים שטפו גלים גלים מדי ערב, והמים זרמו בחדווה ובשקשוק עליז בצנרת לכיוון המקלחות שלהם פנימה ומן השירותים שלהם החוצה, וצחוקים רמים ומתגלגלים וגעיות בבכי תמרורים של קטנים וקצת יותר גדולים באו והלכו התעבו והתנדפו בדיוק מאותם חלונות זכוכית מיוסרים ומקוללים, ושליחי סופר מיוזעים עלו תכופות עם קרטונים עמוסי מצרכי יסוד ביצים חלב לחם גבינה צהובה פטל קקאו קולה, ואמהות נרגנות של ילדים שבאים לבקר והן באות לאסוף וגונחות וסוללות דרכן מעלה מעלה מתלוננות על הקומה הגבוהה בלי מעלית ולפעמים צועקות מלמטה לילדים שיירדו בעצמם. ושום זכר לא נותר לארוכת הרגליים היוקדת ולמטופח הזקן הגרום ולדעיכה ולגסיסה ולמוות של נישואיהם חצי קומה מעלי. כאילו לא היו שם מעולם.

האם יש מישהו שם חלון על ידי או תריס מרפסת לצידי שמתעד את גוויעת נישואי? האם מישהו תודעתו מתמלאת ונדחסת ממש ברגעים אלה בכל השנאה העלבון והזעם שאנחנו יורקים זה לעומת זה? האם מישהו מגביר בלילות המקפיאים האלה מוזיקה אוטם אוזניים מעלה ווליום של טלוויזיה סוגר חלון רק לא לשמוע אותנו? היש לנו עד או שניים כמו בחתונה שני עדים מכל צד או כמה שצריך כדי לחתום ולאשר ולוודא את מותם הסופי של חיי וחיי בעלי כבעל ואשה באש ובמים באושר ובעוני בבריאות ובחולי לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה?

איך פתאום התרוקן המושג בעלי מתוכן. כשהייתי קטנה היתה לנו עוזרת טוניסאית שאמא שלי היתה מתרגלת עימה את הצרפתית המקולקלת ששרידיה נתקעו בין שיניה כפיסות תרד מרקיבות עוד מימי בית הספר העממי בקישינב. מילת המפתח בשיחות ביניהן היתה מון מארי שזה בצרפתית בעלי. אל תיגעי בניירות האלה הם של מון מארי. בואי נזדרז עם חדר העבודה כי מומארי תיכף יחזור. החולצה הזאת היא החולצה החגיגית של מומארי אל תסחטי אותה יותר מדי תני לה לשרות עוד קצת בכיור. מומארי פה ומומארי שם, וצלצול המומארי היה חובט באוזני ומלקה בהן מכות וחבטות יבשות כמחבט מזרונים מקש. והשיחה היתה נודדת ממומארי למומארי שעד היום נשמע לי כמו קללה, וצלצולו עמוס הממים משאיר בי כוויה ומטיל בי מום נעץ קטן בצורת מומארי. ועכשיו גם לי יש בבית מומארי כזה. אחד שהפך מבעלי למומארי, והוא סובב בין החדרים בגופיית מומארי לבנה מחוררת שורות שורות, ואוכל כשתוקפו הרעב מעל לכיור סנדוויץ' מגיר זרעי עגבניה וטפטופי מיונז, ויוצא ונכנס ומהנהן כבובת קפיץ שנהגי מוניות תולים ליד המראה שלהם דינג דינג שלום מה נשמע לילה טוב, ונבלע בשחור חדר השינה בלי שום הכנות, וסוגר את הדלת בכזו חתוליות חרישית עד שאני מגלה את הדלת החתומה כלוח שיש או מצבה לבנה חלקה רק שעות רבות אחרי שנסגרה. וכל אותן שעות שאין לי מושג אני טופפת מעדנות בפינות הבית הכי נחבאות, עושה רק דברים קטנים פצפוניים בלתי מורגשים ובלתי מרעישים, פה לוכדת קורון אבק אבקנונצ'יק לא יותר, שם נוסקת בעקבות נוצה סוררת שברחה מכרית הספה, הכל בתנועות שחיה ארוכות ורכות לבל אעלה חרון אפו של מומארי.

כי בימים רגישים אלה, כשמומארי ואני חולקים רצפה משותפת ומיטה משותפת אבל אף לא גרגר קמצוץ של אהבה, אל לי לבלוט יותר מדי בשטח, אל לי לחולל מהומה או להקפיץ כדור של כעס או להצית גפרור של מריבה או זיקוקון של עלבון. ובבוקר מומארי משאיר לי פתקי עשי ואל תעשי עשרת הדברות ותרי"ג מצוות ורמ"ח אברים ושס"ה גידים בלי אף מילת חיבה או יחס, ונוטל את המפתחות בלי תיק ובלי כלום. מומארי של אמא שלי היה יוצא לעבודה בבוקר וחוזר עייף בערב וקוצב

משפטים בני שלוש ארבע מילים לא יותר, אבל למומארי שלי יש טכנולוגיות הרבה יותר מתקדמות מלמומארי של אמא שלי בלהפריד ולמשול. כמו למשל לטלפן בחיוג מקוצר אל התא הקולי שלי ולהשאיר שם הודעה בלי להתקשר אלי כלומר לעקוף אותי ואת קולי הכבד מדכדוך, או להעביר לי מידע חיוני באמצעות אס.אם.אסים קומפקטיים ובצפנים מקודדים, אני יוצא צלצלי לקופת חולים קחי את הילדה לשיעור שחיה נתקעתי בעבודה. מומארי. הנה קללת ומארת ילדותי זחלה מבלי שהשגחתי מאחורי גבי וקשרה את ידי והשתלטה על חיי. ואני מתגעגעת לבעל המאוד לא מומארי שהיה לי עם החיבוקים הצפופים והמלמולים הכבושים והדאוגים, אכלת את רעבה ישנת אולי תישני קצת בא לך לשתות, אולי נצא היום נראה לך שהיא נרדמה, אולי נספיק משהו רגע לפני שהיא תתעורר. ושום דבר. מומארי יושב ורואה כדורסל בטלוויזיה, מבטו נוקשה וסנטרו מורם אך מעט, ואחת לחצי שעה הוא חוצה את המסדרון לשירותים להטיל שתן ארוך וישר ועקבי, והאוויר שהוא בוחש בלכתו הלוך וחזור רק מזכיר לי את הלפני מומארי ההוא שאהב אותי לא כל כך מזמן ועכשיו הוא רק קליפת בעל מצופה בפרצוף שנראה לי מוכר, האף הפה השפתיים הכל דומה אבל המבט ממש לא, המבט מרוקן מתוכן ככפית שוקולד נוטלה שנשאב בלשון חמדנית, כאשכולית שקורקפה בכפית משוננת ונותרה קערית צהובה מסומרטטת ריקה, בקצה אין מבט יש רק צללית מומארי לולבית כעוסה מגובה בהוראות הפעלה, תני צ'ק לקייטנה, אני מזכיר שמחר באים לתקן את המדיח, ולפעמים גם אגיע רק בערב מאוחר, מומארי זֶ'ה טֶם איי לאב יו מומארי, וגם בּוֹקוּ בּוֹקוּ, שזה הרבה הרבה המון המון בצרפתית התרד הקלוקלת של אמא שלי והמומארי שלה.

האיש הזה שהיה אהבת חיי איננו עוד. הפך לאבק כמו פרפר לילה שבבוקר הוא ערימה אפורה קטנה. ככה בדיוק. מי זה בכלל התמנון הזה ארך הזרועות הכחלחל היושב בחושך מואר באורה החיוור של הטלוויזיה ובנהר אור ירח של אמצע החודש הנשפך מן התריסים. את לב הארטישוק הייתי עוקרת בשבילו, מחלצת מן הסבך השעיר הקוצני בידיים רועדות ובריסים מרפרפים ומגישה לפיו רך וחמים. את הלב של שבלול הקינמון הנימוח, הניחוחי, האפוי בדיוק במידה הנכונה הייתי חולצת למענו בפיק ברכיים ממסלולי הבצק השחמחמים, שלא ימתין שניה, שלא ייאלץ להתאפק או להבליג על תאוות המתוק. את החתיכה הכי לבנה של הפולקע, זו שמתפרקת מעולפת מעונג בסיר תלויה על בלימה, עטופת אורגנו ועסיס עגבניות, הייתי משחילה במיומנות על מזלג וטומנת בפיו שיידע סיפוק. את החתיכה הכי עטופת סחוסים מחבקים של נתח הקצ'לקע הייתי שוברת מתוך המרק המקציף, שולה במיומנות חוטים חוטים רוטטים ומגישה אל בין שפתיו מהר מהר, לפני שכל המרק מוכן, שלא ייטרף מהריח ומהציפיה הממושכת, שיעצום עיניים כמתפלל לפני ארון הקודש וייאנח כמה טעים הלב מתפוצץ מעונג.

מה לא הייתי עושה בשבילו. ועכשיו הוא ככה. תדר קולי מחריד אותו כצווחת ינשוף, מגע ידי מצמרר אותו כאילו מדוזה זלגה על מרפקו, אנחתי הקטנה כשאני מתיישבת על הספה מחרישה את אוזנו כיבבת תינוק מתייסר מכאב שיניים, כפכפי נוקפים בה כשעון הנידון למוות בדקותיו האחרונות, ריח שערי החפוף מעקצץ את קצה אפו, מזמין עיטוש אחד או שניים או שלושה,

כולם אלרגיים, מדגדגי נחיר. את פיסות תפוחי האדמה שקצותיהן נטבלו בשמנת ונחרכו ראשונות והפכו פציחות ודקיקות נגועות רוזמרין הייתי נועצת נרגשת בין שיניו הקדמיות, אחרי שהייתי עושה פופופו שלא ייכווה חיכו האהוב עלי חלילה. את הכפית העליונה הגבוהה של האורז ממעלה הסיר, עם הגריסים והעדשים הכתמתמים הקרם דה לה קרם של הסיר, הייתי מדייגת בכף רוטטת בעבורו שהבושם יאפוף את דרכי הבליעה שלו וישלח בקרביו חמימות נעימה. שומן החלב שמעל לבקבוק הזכוכית. האמצע של עוגיית סנדוויץ'. הכובע של הקרמבו. הטפטוף הנוטף הקראנצ'י הראשון של גביע הגלידה. התות העסיסי האחד הבוהק שמחביא מתחתיו את כל הרקובים של הסלסלה. הכל הייתי בוררת למענו ומפנה ומפרידה ומסלקת ומגיידת ומפליקה נמתחים החוצה. הריבוע האדום העמוק הקרררר הרטוב של האבטיח, החתיכה הכי חתיכה הכי מתוקה הכי סוכר בלי אף גרעין שחור וסיב לבן. הפילה של האבטיח. הלבן המסנוור הדבשי המוצק של אמצע המלון. הלבן הכי לבן הכי טהור הכי ננעץ בסכין של הפילה של הפילה של הפילה של הבס בלי אף עצם, יצירת מופת קטנה של לבן אפור כסף ושנהב ואדים ולימון סחוט. או ליים. עדיף ליים. ירקרקותו הרעננה מעצימה את הבהיר השקט הנחוש של פילה הדג, נותנת לו את התסססס הזה החד פעמי. השרימפ של השרימפ של השרימפ בלי אף חתיכת קליפה ורודה, רק הלבן הבשרי שנותן קונטרה ללשון, קח תטעם אתה ראשון זה גן עדן ממש שרימפ ממפרץ מקסיקו, כאלה אכלנו רק בסן פרנסיסקו בירח הדבש שלנו, קריסטל שרימפ ממים עמוקים וקרים מי אוקיינוס.

אני גיישה שמגישה. והוא נוגס ונושך ומתחזק למעני וגדל בעבורי ממזלג למזלג. ומה עכשיו. לא משטמה לא כעס, משהו הרבה יותר דליל, מים שיורדים דרך מסננת טיפות טיפות קילוחים זרזיפים של אין רגש אפס כוחות שיעמום, מה זה שלא מצליח אפילו להגיע עד אלי, אלוהים אדירים איך זה נזל ככה החוצה, איך הדליפה הזו החלה לא השגחתי ואיפה נקווית השלולית הקטנה הזו, איך הקרטיב נמס והפך למים כל כך קטנים, שלולית זעירה של כלום, רגש של מי אפסיים של טפטוף דלוח לא נראה כמעט. האם עוד אדע זרנוקים גדולים סילונים אדירים מצינורות כיבוי אש, זרמים ותת זרמים עמוקים חזקים נמרצים חתרניים עקשניים של אהבה ורגש שוצף וקוצף ודבקות במטרה ורצון לגעת ולערבב ולהתערבב, מים גדולים במים גדולים כחולים בירוקים בסגולים בשחורים, סערה בסערה עיניים יוקדות מהשתוקקות באישונים מתרוצצים בוערים ומבעירים וניצתים ונדלקים מרוב חיים?

קמתי בבוקר וזה התחוור לי. התחוור איזו מין מילה זו. מה זה. זה מלשון חיוור אולי. החוויר אולי. בכל אופן פתאום הבנתי. זה לקח זמן זה היה מסובך אבל עכשיו אני יודעת. זה לא שלוטובלו. הוא פשוט לא אוהב אותי יותר. לוטובלו לא אוהב אותי עוד. ומה עשיתי אחרי שהתחוור לי. שחיתי עשר בריכות והתנגבתי והתייבשתי בשמש שניקדה את עורי בזהרורים של כלור אקונומיקה מסריח והרגשתי איך הדמעות הרלוונטיות מתחננות להתפרץ סופסוף כזרמי לבה רותחים ורק צריך לתת להן אפשרות. לספק להן את המעמד הנכון. את הפלטפורמה האידיאלית. אז קבעתי תור בהול לפסיכולוג. התקשרתי פלאפון לפלאפון ותבעתי פגישה. וכשהתיישבתי אצלו בשבע בערב הוא ניסה לברר בנימוס תקיף מה הבהילות, רק אתמול הייתי אצלו, אז התנצלתי שכנראה סתם התפנקתי והכל בסדר. ואז הן התחילו לזלוג מארובות העיניים שורות ארוכות ארוכות כמו קילוחי דם מפצעים פתוחים. הוא לא אוהב אותי. אלה ארבע המילים שהצלחתי להשחיל במחרוזת הדמעות ובחמישים הדקות ועל פני ארבעה טישואים שלמים. ולפסיכולוג לא היה כל כך מה להגיד לי. אז הוא שתק. וכחכח. ולעלע. והתנשף. ושתה הרבה מים.

משק המים של הפסיכולוג הוא עניין ראוי לדיון. אבל לא עכשיו. לא כרגע. זה ממש לא מתאים בנקודה דרמטית כל כך. ברגע של תובנה עמוקה, בשניה של מפץ רגשי גדול. ויצאתי משם ספוגת מים וצעדי היו נחושים יותר בדרך חזרה, אבל רציתי למשוך זמן ולתת לדמעות להיקוות בנחת בתחתיות אוזני, ורציתי גם לא להגיע הביתה כל כך מהר והעדפתי שהקטנה כבר תישן ולוטובלי לואוהבותי יהיה ממש ממש עייף, דמעות של תשישות ינצנצו בעיניו והוא יהיה כבר בדרך למיטתו שהיתה מיטתנו והפכה מיטתו/מיטתי, ועצרתי אצל הירקן וקניתי קילו ענבים ירוקים וגם כמה תאנים ארבע חמש לא יותר. וחיסלתי כמעט את כל הענבים במכונית. תלשתי תוך כדי נהיגה ומצצתי כמו קני סוכר, תלשתי ומצצתי. בתאנים לא נגעתי בכלל. אני לא כל כך אוהבת תאנים. רק בסלט. ואין לי מושג למה אני קונה אותן טיפשות ושמנמנות כשהן בעונה. אבל אני קונה. ואז עצרתי בפיצוציה וקניתי לי טעמי. לא אכלתי טעמי מאז הטירונות. אף אחד כבר לא אוכל טעמי. והטעמי של הפיצוציה עומדים להם מיותרים ונזופים ומאובקים בירכתי התצוגה, איש לא חפץ בהם עוד, ממתק משעמם ומיושן. אבל פתאום נורא בא לי על הטעם של הטעמי. בטירונות בה"ד שתים עשרה הגעתי לשבעים ושניים קילו בזכות הטעמי. זה היה אז ממתק חדש אופנתי זוהר ופצפוצי האורז היו טמונים בתוכו כמוקשים מתוקים ומפתיעים. אז גרסתי את הטעמי והוא הפך בפי לעיסה קשה ודביקה, כמעט הפך כדור מרוב שגלגלתי אותו בפי, ועדיין הכאב לא הרפה. הוא לא אוהב אותי יותר. וחדרתי הביתה עם המפתח, לרגע הייתי אני אדונית המפתח והוא הממתין בכורסה עם הריפוד הקרוע במסעד שמאל, וסידרתי יפה ומרהיב את שאריות הענבים בקערית כתומה מפלסטיק יחד עם התאנים הזבות עסיס ורוד בהיר שקפקף שמזכיר את הנוזל הזה שמופרש מפצע פתוח, ויצאתי למרפסת ועישנתי סיגריה מלאה ושתיתי חצי כוס יין שזה עוד צורה של ענבים אבל כאלה שאפשר לשתות עם קש, ונחילי הסוכר טיילו לי במחילת הגרון, ונשכבתי לרגע במיטה באור מלא ועל הגב וברגליים פשוקות וביד אחת מיטלטלת כלפי מטה מבעד למסגרת המיטה והשניה נשענת על ליבי שהולם באיטיות משונה במין חולמנות מוזרה, ומנורת חדר השינה הסתחררה לעומתי מעגלים מעגלים סדורים כאילו היא רוקדת יש לנו תיש לתיש יש זקן ולו ארבע רגליים וגם זנב קטן. ושכבתי ככה וחשבתי. שכבתי וחשבתי. שכבתי. חשבתי. הוא לא אוהב אותי יותר. כל כך פשוט.