פרשת ויצא: מגבלות הכוח של ההורים

אחת הדילמות הקשות המטרידות הורים היא עד כמה להתערב בעיצוב נטיותיהם של ילדיהם. האם לתת להם "לזרום" - או לעצבם ברוח ערכיהם ותפישותיהם של ההורים, גם כאשר אלה מנוגדים לנטייתם האישית של הילדים. לעתים אנו מטילים גבולות על ילדינו ונתקלים בתגובת נגד מצדם, המרתיעה אותנו וגוררת אותנו לעמדה הוותרנית ההפוכה, שבתורה גורמת לנו להיסחף אל עריצות חדשה בביתנו. המטוטלת הזאת מערערת אותנו ואת משפחותינו ומובילה למתח, אי-שקט מתמשך ובסופו של דבר, אולי אף לחינוך קלוקל.

אישיותו הפוטנציאלית של הילד, של האדם. מרגע שהם מזהים את אותה אישיות, הם מתעקשים לממש אותה. הם מטילים את כובד משקלם כדי להביא את ילדיהם לממש את עצמם, גם כשאלה חוששים, מתעצלים או פשוט לא מזהים את אותן תכונות עתידיות. מאידך, מרגע שכל אחד מהילדים מימש את עצמו באופן מסוים - יעקב קיבל את ברכת הבכור ועשיו את ברכתו של "המשנה" - או אז מפנים להם יצחק ורבקה את הבמה. בשלב זה הם מבינים את מגבלות כוחם כהורים. אין זו פסיביות גרידא, אלא השלמה עם אישיותו המגובשת של כל אחד מילדיהם. כאן לא נותר להורים הכואבים אלא לגונן על יעקב, ולתת לזמן המרפא והמשכך לעשות את שלו.

הכותב הוא פסיכולוג קליני ויו"ר הנהלת ארגון רבני "צהר"