הקסם שיעזור לתינוק שלכם להירגע
ולא, לא המצאנו אותו עכשיו. מדובר באובייקט המעבר והילדים המציאו אותו לעצמם ממש מזמן. לא חשוב אם זה דובי, שמיכה או חיתול בד, העיקר: זה עובד? אל תיגעו! וגם אל תרחצו, תתפרו או תכבסו
הם נתנו נשיקה ואמרו: "מתוקה, מעכשיו יש שיטה - נרדמים - במיטה".
כך הם אמרו שצריך להיות. בוא אלי, דובי, נישן כפיות.
תחזיק לי ת'יד, נתחלק בשמיכה. אני לא לבד, כשיש לי אותך.
לשיר לך כמה שירים מרגיעים? פתאום יש פה שקט כזה, לא נעים...
דובי...
נרדמת?
כבר? בלעדי?
דובי…
הגזמת!
לישון לפני?
א - מ - א! א - ב - א!
בואו מהר,
יש פה איזה דובי אחד שנוחר!
אחת הסוגיות הכאובות יותר בגידול תינוקות היא סוגיית שעות השינה. עד כדי כך שתינוקות מקבלים "ציון בהתנהגות" על סמך יכולתם לישון בלילה. זמן קצר אחרי כל לידה שלי מגיעה תמיד השאלה האוטומטית של המתעניינים מסביבי: נו, איך התינוק? הוא ילד טוב? הוא ישן בלילה? כאילו שליחותו של תינוקנו בעולם היא להתחשב בנו ולארגן לנו שעות שינה רצופות. לשאלה הזו אני תמיד עונה תוך שאני מגנה בחירוף נפש על תינוקי (המתעורר 700 פעם): "הוא ילד מצוין! הוא עושה בדיוק מה שהוא אמור לעשות - הוא מתעורר".
כישוף המעבר
ובכל זאת, בשעות המייגעות של טלטולים וטיולים עם תינוק בידיים באמצע הלילה, כולנו משוועים לאיזה פטנט-כישוף-מכונה, מה שזה לא יהיה, שיצליח לנחם ולהרדים אותו במהירות הבזק - במקומנו! פטנטים יש רק באגדות, אבל גם המציאות מזמנת לנו לאט לאט, מלאכים קטנים ומועילים. מדובר בדובי, ארנב או ממוטה אהובה, החיתול המסמורטט שחוטיו נפרמים בקצה או השמיכה המרופטת שילדנו קשור אליה באופן מיוחד. מדובר בחפץ ניחומים המאפשר לילדינו להרגיע את עצמו בעת מצוקה.
בספרות הפסיכולוגית החפץ הזה מכונה "אוביקט מעבר". את המושג תבע דונאלד ויניקוט, שרבים רואים בו את הפסיכואנליטיקאי החשוב ביותר אחרי פרויד. ויניקוט, שהיה רופא ילדים עוד לפני שהפך לפסיכואנליטיקאי ולפסיכיאטר של ילדים, חקר ופיתח תיאוריה מרתקת על ההתפתחות הרגשית של תינוקות ועל האופן שבו אימותיהם מאפשרות או מונעות אותה. שורשיה של תופעת "אובייקט המעבר" מתחילים כבר בימים הראשונים לחיי התינוק, בנטייה שלו להשתמש באגרוף, באצבעות ובבוהנים לגירוי הפה. כעבור כמה חודשים, מתבטאת התופעה בצורך שלו למולל ביד את החיתול או השמיכה.
בהמשך עשוי הפעוט לאמץ לעצמו חפץ רך כדוגמת דובי שאליו הוא נצמד. "אובייקט המעבר" משמש למעשה להגנה בפני חרדה. תינוקך יפנה אליו ברגעי מצוקה. החבר המאומץ עשוי להקל עליו את הכניסה למצב של שינה, את הפרידה ממך בשערי הפעוטון ואף לנחם אותו אם ספג עלבון מה"בריון" של הגן. כך או כך, לחפץ הזה יש משמעות עצומה עבור ילדך.
ויניקוט מתאר מגוון של תופעות שהוא קורא להן "תופעות מעבר", כמו למשל: מלמול שירים ודקלומים שהפעוט חוזר עליהם לפני השינה על מנת להרגיע את עצמו, הרגלים כמו ליטוף שיער ראשו או ראשה של אמא, משיכת האוזן או סחיטת הלחי ושאר המצאות. יש אם כן, סוגים שונים של חפצי מעבר או תופעות מעבר. לא כל הילדים מאמצים לעצמם חבר אחד אקסקלוסיבי.
הבית שלנו למשל, הוא דוגמא מצוינת לגיוון באמצעי ההרגעה. אצל הבכורה מפוזרות על המיטה עשרות בובות (בלי הגזמה) וכולן יחד משמשות "צבא ניחומים". בתי זקוקה לניחום המוני והיא לא מוותרת על אף אחד משלל חפצי המעבר שאימצה לעצמה. הקטנה לעומת זאת, לא נצמדה לאף חפץ במיוחד, אבל המנחם האולטימטיבי שלה הוא הפופיק, שאותו היא ממוללת עד דק לפני השינה או ברגעי עלבון קשים.
אנטי-אייג'ינג לדובים
הדפוס של תופעות המעבר מתחיל להתקיים אצל תינוקות מסוימים בסביבות גיל ארבעה חודשים, אצל אחרים סביב גיל שנה או אפילו למעלה מכך. התופעות האלה נמשכות לעיתים אל תוך הילדות, כך שאותו דובי שתינוקך אימץ כשהיה פעוט קטנטן עשוי להגיע אצלכם בבית לגיל מופלג. ואם אכן את מלווה את הדובי בזקנתו, את בוודאי כבר יודעת (אולי בעקבות ניסיון מר), שאסור לך לגעת ב"אוביקט המעבר" וחלילה לך מלנסות לעשות לו טיפול אנטי-אייגי'נג. אסור לך בתכלית האיסור לשדרג/לשנות/לכבס/להטליא/לתפור או לתקן אותו, גם כשהוא מגיע לדרגת סחבה.
התערבות כזו, מסביר ויניקוט, קוטעת את ההמשכיות בחוויית התינוק. הריח החדש אחרי כביסה, אניצי החוטים הפרומים שנתפרו – כל אלה הופכים אותו לזר. קטיעה מהסוג הזה עשויה לגרום לאוביקט לאבד את משמעותו עבור הילד.
אם קרה אסון ו"חפץ המעבר" נשכח בטיול לגליל או נעלם בדרך אחרת – אין לכך תקנה. במקרה הזה לא תוכלי לומר לתינוקך: "יש עוד אלף כמוהו" וגם בובת ענק חדשה ונוצצת לא תפצה על האובדן (על הנושא הזה בדיוק נכתב ספרה המקסים של הלן קופר: "איפה נבי שלי").
לקשר הדמיוני הזה בין התינוק לאובייקט שלו, יש חשיבות רבה על פי ויניקוט, בכך שהוא מניח את הבסיס לקשרים האמיתיים שיהיו לתינוק בעתיד. זהו מעין אימון ראשוני ביחסים עם מישהו שהוא "לא אני" (מה שמכונה בעגה הפסיכולוגית יחסי אובייקט).
כיוון שהחבר הזה הוא פרי ההמצאה של התינוק, כל חוקי המשחק נקבעים על ידי התינוק בלבד. ביחסים האלה אין צורך להתחשב או לשמור על הדדיות. תינוקך יכול לחבק ולגפף את החבר הזה, להביע חום כלפיו ובאותה מידה הוא יכול גם להתקיף אותו, להזיק לו, לנופף אותו בפראות ואפילו להטיל בו מום – מה שחשוב זה שהחבר מסוגל לשרוד גם את ביטויי האהבה וגם את ביטויי התוקפנות של התינוק. במילים אחרות, הדובי הזה לא נעלב אף פעם.
המרחב הפוטנציאלי
מנקודת מבטנו המבוגרים, האובייקט בא מבחוץ, אבל זה לא כך מנקודת מבטו של התינוק. הוא גם לא אשליה, אלא מתקיים במין מרחב ביניים שויניקוט קורא לו "המרחב הפוטנציאלי". ויניקוט הגדיר מעין עולם שמתקיים בתווך, בין עולם המציאות שמחוץ לתינוק לבין העולם הפנימי שבתוכו. המרחב הזה הוא הזירה של משחקי הדמיון, ה"כאילו" שילדים כל כך עסוקים בו. היכולת להיות באזור הביניים הזה היא גם הבסיס ליצירתיות של האדם הבוגר, לכן, ל"אובייקט המעבר" יש משמעות עצומה להתפתחותו של התינוק.
זה גם המקום להדגיש דבר חשוב לגבי יחסיו של תינוקך עם האובייקט שלו. ביחסים האלה לא תוכלי להתערב! לא תוכלי לבחור עבור התינוק שלך את אובייקט המעבר שלו ואין טעם לנסות לשדל אותו. זה תהליך שכולו נובע מהתינוק עצמו. הוא בוחר לעצמו את החפץ המרגיע והוא זה שטוען אותו במשמעות.אגב, אם חשבת להתערב כבר בשלב מוקדם בחברים שילדך בוחר לעצמו, תעצרי עכשיו! ותזכרי: לא תוכלי לשלוט בזה. לא בהגנה בפני "אובייקט מעבר" שבא משכונה מפוקפקת ולא במניעת הקשר של בתך עם הערס של הכיתה.
באותה מידה, אל תנסי להתערב ולסיים את הקשר בטרם עת. אם ילדך עדין סוחב איתו את הדובי המרופט לימי ההסתגלות בגן חובה, אל תתפתלי במבוכה. להיפך, תזרמי עם זה. עד הצבא זה יעבור.
אז מתי בעצם נפרדים מאובייקט המעבר? ויניקוט מסביר שבהדרגה, עם השנים, האובייקט מתפרק מטעינותו הרגשית. הוא לא ממש נשכח, לא נפרדים ממנו או מתאבלים עליו, אלא הוא פשוט מאבד את משמעותו ושוקע בתהום הנשייה. במילים פשוטות "גדלים מזה".
שירלי יובל-יאיר היא אמא לשלושה, פסיכולוגית, מוזיקאית, מחזאית ומחברת הספר "על החיתול ישבתי ", הוצאת מטר.
לכתבה הקודמת בסדרה:
