חיבוק, נשיקה ופליטה
אולמרט קיבל השבוע קבלת פנים חמה באירופה, שתאפשר לו לנשום אוויר פסגות לכמה דקות. אבל בארץ לא ישכחו לו כל כך מהר את פליטת הפה שהוציאה אותנו מהארון הגרעיני. וגם: תזכורת על איך זה להרגיש יהודי בברלין, למרות השנים שחלפו
מתחת לכותרת הראשית של ה"דר-שפיגל", מהעיתונים הנחשבים בגרמניה, התנוססה תמונתם של הקאנצלרית מרקל ושל אולמרט מחליפים שתי נשיקות לחי. בווילה מדאמה היפהפיה על גבעות רומא, אל מול מצלמות כל ערוצי התקשורת המקומיים, הישראלים ומהעולם כולו, התחבק איתו ראש הממשלה פרודי כחבר נפש. האפיפיור בנדיקטוס ה-16 קיבל את הישראלי בלשכתו בוואתיקן בחיוך רחב.
עוד פחות מחודש סוגר אולמרט שנה בתפקיד הראש. השנה הזאת הייתה כמו מכבש אדיר לחץ. היא טלטלה אותו מבחירות בראשות מפלגה, שם נלקח כברירת מחדל, להקמת קואליציה עם שותף בכיר, פרץ, שלא סובל אותו. היא סחררה אותו
מתוך ההריסות באה הנסיעה הנוכחית לברלין ולרומא. מנהיג העולם הנוצרי ומנהיגי שתיים ממדינות האיחוד האירופי המובילות, גרמניה שתהיה עוד שבועיים נשיאת האיחוד האירופי ואיטליה הגדולה, מעריכים ומכבדים את אולמרט, מחבקים ומנשקים את ראש הממשלה הישראלי. מה שהיה אצל שרון טבעי, אהבת העולם, אינו דבר מובן מאליו אצל אולמרט. אולי זהו משב הרוח שיאפשר לראש הממשלה המעוך שלנו לפתוח צוהר של תקווה לו, ובעיקר לנו.
על עמימות ואמינות
בכל פעם שאולמרט ממריא לחו"ל, וזה קורה לא מעט, הרי שהוא מעלה את סיכוייו לחזור עם נקודות זכות. לא סוד הוא, שבנכר מעריכים את ראש ממשלת ישראל יותר מאשר בארצו שלו.
נכון שאולמרט חוזר עם הישגים מדיניים לא מבוטלים, שעליהם אגב צריך לומר תודה לשרת החוץ שלו, ציפי לבני, וליועץ המדיני שלום תורג'מן. אבל גם אלו, כך נדמה, לא הצילו את אולמרט מפליטות הפה של אהוד. מה שייזכר מהמסע לגרמניה ולאיטליה הוא שאולמרט, במו לשונו הקופצנית, הסיר לכאורה את מסך העמימות הגרעינית הישראלית. מה שייזכר הוא שאולמרט שייך באמירה פזיזה את ישראל למועדון האטום האקסולוסיבי, עם ארה"ב, צרפת ורוסיה.
יומיים וחצי במחיצתו, במטוס, בפגישות ובתדריכים, אפשרו לשמוע אותו חוזר על הסבריו. הוא לא אמר. הוא בכלל הבהיר שישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון. היה זה רק מישהו ישראלי, שבתום לב כמובן, טעה בדבריו, הבין אותו לא נכון. מבחינתו, רק התקשורת הישראלית עושה מזה עניין. אפילו העיתונאים הגרמנים מ-SAT1 ש"מאוד רגישים לנושאים כאלה", לא הבינו ששייך את ישראל למועדון הגרעין.
אז זהו, שלא. פליטת הפה הייתה גם הייתה. על פניו נשבר כאן טאבו ישראלי. אולמרט, בעור שיניו ובתמיכה יוצאת מהכלל של יועץ התקשורת החדש שלו ינקי גלנטי, יצא מזה לעת עתה. אבל, אף אחד לא ישכח שלשונו הזריזה שברה את מדיניות העמימות הישראלית, שלא לדבר על אמינותו האישית כלפי ציבור אזרחיו ובכלל. ועל זה כבר שנו חז"ל, שומר פיו ולשונו – ירחיק מצרות נפשו.
ברלין ליהודי היא ברלין ליהודי
צמרמורת טיפסה בגב היהודי שלי, כשחיילי משמר הכבוד הגרמני התרחקו בצעידה מושלמת מה-757 של אולמרט הממריא לרומא, חזרה אל בסיסם, בשדה התעופה טאגל בברלין.
אולי הייתה זאת אחידות התנועה של יד ימין, בכסיה הלבנה, מהחזה אל הירך וחזרה. אולי אלה פקודות מפקד המשמר בגרמנית חתוכה וחדה כתער. אולי הייתה זאת החבטה המדויקת של רגל ימין הגרמנית הרועמת על אספלט המסלול. אולי אלה כידוני הרובים של החיילים הבלונדינים המדוגלים מתחת לדגל ישראל הנחבט ברוח העזה. כמעט שלושה דורות חלפו, ונשמת יהודים גאים מתכווצת שוב על אדמתה של גרמניה. ברלין ליהודי היא כמו ברלין ליהודי.
"אני ניצב פה דום בשמה של ישראל הריבונית וכראש ממשלתה, מחריש ומקשיב לקולות רחוקים", אמר ראש הממשלה אולמרט בטקס חונק הגרון בתחנת הרכבת שבקצה היער הירוק בברלין. עומד היה מעל פסי הרכבת שלקחו משם כ-6 ריבוא מיהודי ברלין אל אושוויץ, טרזנשטאט ודכאו, כיפתו צמודה אל קרחתו ומעילו השחור מתנופף ברוח הקרה.
"מסביב עדים רבים, אילמים לכאורה: אותו הרציף, אותה המסילה, המרצפת, האדמה, השמים. הם היו שם אז והם מחזירים אלי עכשיו הד סואן. בליל מילים קטועות אני שומע, זעקה חנוקה, בכיו של ילד, תחינת אם, אנקת סב קשיש. מעליהם פקודה צווחנית ניתזת, קרה, חותכת, אכזרית. וברקע צפירת קטר, חריקה צורמת, קרונות דחוסים ננעלים, אוטמים צעקת אימה. ואז דועך ההד בשקשוק גלגלים מתכתי מאיץ ומתרחק. הכל עולה פה שוב ושוב בלי הרף. המראות, הצלילים הזוועות. אין מפלט מהם. הם לא ימחו מזכרוננו ולא ישכחו לעד, כה נדרנו", אמר שם אולמרט וכל הקהל היהודי הקטן, העטוף באבטחה גרמנית במדים ירוקים ושחורים, התכווץ.
ברלין ליהודי היא ברלין ליהודי.
לפנייה לכתב/ת 
