צמיחה? אז למה העניים נובלים?
צמיחתו של המשק תלויה בגורמים חיצוניים דווקא, ומדיניות נתניהו שבה דוגלת גם הממשלה הנוכחית, רק מחבלת בה
הסיכומים הכלכליים והחברתיים שגדשו את עיתוני סוף השנה האזרחית, סיפקו הוכחות סטטיסטיות לחוויה המרכזית שמלחמת לבנון כבר חשפה: מדיניות ההפרטה הופכת את ישראל למדינה בה חיים שני עמים נפרדים: עשירים ועניים, או למעשה מרוויחים ומפסידים. ככל שמדיניות ההפרטה מגדילה את הנתק ביניהם, כך היא דוחקת אותם למסלול התנגשות בלתי נמנע.
סיכומי סוף השנה סיפקו לא רק "תמונת מצב", הם גם חשפו כמה מהמנגנונים שבאמצעותם מגדיל בהתמדה מיעוט "המרוויחים" את חלקו בעוגה הלאומית על חשבון "המפסידים", אותו רוב שהמעט שהיה לו הולך ונגזל מידיו. אחד המנגנונים הללו היא מדיניות של נישול תוך כדי צמיחה.
הסיכומים הכלכליים הדגישו את הצמיחה והגידול בתוצר, ואילו הסיכומים החברתיים, שהסתמכו בין השאר על תמונת מצב חברתית 2006 של מרכז אדוה, חשפו את הגידול בעוני והעמקת האי-שוויון. המסקנה משילוב נתונים זה היא, שרק מיעוט קטן נהנה מהצמיחה, וכי החלוקה הבלתי שיוויונית של פירותיה משמשת כאמצעי להגדלת הפערים בין המעמדות השונים. הגידול במקביל של הצמיחה והעוני מלמד אפוא כי בישראל מתקיימת מדיניות מכוונת של נישול כלכלי וחברתי.
ההסבר הרווח להשפעה הבלתי שווה של הצמיחה מציג אותה כתופעה כלכלית "טבעית": המנוע העיקרי של הצמיחה הוא "הכלכלה החדשה", ובמרכזה ההיי-טק, בה מועסק רק מיעוט של בעלי כישורים; ואילו הרוב הגדול הנעדר כישורים להשתלבות ב"כלכלה החדשה" נאחז ב"כלכלה הישנה", הכושלת במאבק מול המשקים המבוססים על כוח עבודה זול. ואולם הסבר זה, על הדעה הקדומה הדרוויניסטית המנחה אותו, חושף את השימוש בצמיחה כבעלה תאנה להצדקת הגידול באי-שוויון, או בלשון אחרת, את מדיניות הנישול תוך כדי צמיחה.
חלוקה לעשירים ועניים: תוצאה של יד מכוונת
אי-שוויון בחלוקת פירות הצמיחה הינו תולדה והשתקפות של הפילוח שחוללה מדיניות הפרטת החינוך באוכלוסיית התלמידים בדור האחרון. רוב המועסקים במשק הם תוצרי החינוך המופרט, שמצד אחד סיפק השכלה איכותית למיעוט המסוגל לשלם עבורה, והכין אותו להתמודדות עם "הכלכלה החדשה", ומצד שני הוא סיפק ביודעין השכלה נחותה לרוב, שמראש הפכה אותו לחסר סיכוי בסביבת העבודה החדשה.
כך הפכה מהפכת ההפרטה את מדיניות החינוך לאמצעי להגדלת הפערים החברתיים וליצירת המיעוט של "המרוויחים" והרוב של "המפסידים".
מכאן ששיסועה של החברה הישראלית לעשירים ועניים אינו תולדה של "היד הנעלמה" של כלכלת השוק כפי שטוענים תועמלניו של ההון בשלטון, בתקשורת ובאקדמיה, אלא של מדיניות מכוונת, שבאה לידי ביטוי בין השאר גם במדיניות המיסוי של נתניהו, מדיניות שגם הממשלה "החברתית" הנוכחית מוסיפה לדבוק בה.
נתניהו חילק הטבות מס למעמדות הגבוהים. אלו יצרו חסר בתקציב, וכך מצדיקים למעשה את הקיצוץ בתקציבי הרווחה. תקציבים אלו מיועדים בעיקר למעמדות הנמוכים, ומשמשים ככלי ישיר וברוטלי להגדלת האי-שוויון בישראל, וככלי מרכזי במדיניות הנישול תוך כדי צמיחה.
דווקא מדיניות שוויונית תגדיל את הצמיחה עוד ותר
ערעור נוסף על יעילותה של מדיניות הגדלת האי-שוויון הנקוטה בישראל עולה ממחקר שפירסם בחודש שעבר בנק ישראל. המחקר קובע כי שני שליש מהצמיחה המתמשכת בה נתון המשק הישראלי מאז 2003 אינם תולדה של המדיניות הכלכלית, אלא של גורמים חיצוניים, כמו השיפור במצב הביטחוני והצמיחה המהירה בעולם. יש הסבורים כי השפעת הגורמים החיצוניים אף גדולה יותר, אם מוסיפים את השפעת הערבויות האמריקניות, ומסיקים מכך כי רק כרבע מהצמיחה היא תולדה של מדיניות נתניהו.
סיכומי סוף השנה מאפשרים להתבונן גם באופן אחר על השפעת מדיניות האי-שוויון על הצמיחה. אם הצמיחה היתה מתרחשת בכל מקרה בשל גורמים חיצוניים, הרי שמדיניותו של נתניהו, כמו זו של הירשזון עתה, לא השפיעה על עצם הצמיחה, אלא בעיקר הבטיחה את האופן הלא שיוויוני של חלוקת פירותיה.
ואולם, לחלוקה הלא שיוויונית עצמה היתה השפעה שלילית חוזרת על הצמיחה, שכן כפי שקובע מחקר של מכון ון-ליר, בין שיוויוניות בחלוקת ההכנסות לבין קצב הצמיחה של מדינות בעולם, מתקיים "מתאם חיובי חזק וברור". מכאן שמדיניות המגדילה את האי-שיוויון פוגעת בצמיחה.
סיכומי סוף השנה בכלכלה ובחברה מצביעים אפוא על האפשרות שמדיניות חלוקת ההכנסות הלא שיוויונית המנוהלת בישראל בידי חסידי הניאו-ליברליזם, פוגעת באפשרות להגדיל את קצב הצמיחה וממתנת אותו; מכאן המסקנה כי ניהול של מדיניות שתחתור לשיוויון בחלוקת ההכנסות באמצעות הסדרים שיגדילו את הצדק החלוקתי וימסדו אותם בבמדינת רווחה - תגדיל גם את הצמיחה ותבטיח חלוקה הוגנת של פירותיה.
לפנייה לכתב/ת 
