איום הרקטות: איזו מערכת תגן עלינו?

בתחילת החודש הבא יגיעו נציגי הוועדה המקצועית של משרד הביטחון אל הרמטכ"ל, רב-אלוף דן חלוץ, ויניחו בפניו מסמכים המכילים את מסקנותיהם בנוגע לפתרון לו מחכים עשרות אלפי תושבים בנגב המערבי ובקו העימות בגבול הצפון - מערכות ליירוט רקטות וטילים לטווח בינוני וקצר. בהמשך יוצגו לשר הביטחון ולראש הממשלה המערכות השונות מתוכן, אשר לאחר קבלת האישורים תיבחר זו מביניהן אשר תשמש בפועל למשימת ההגנה החשובה כל כך.

אתמול פרסמנו כאן את חלקו הראשון של התחקיר העוסק בתהליכים האחרונים במשרד הביטחון, הנעשים במסגרת הנסיון להתמודד עם אחד האיומים המשמעותיים ביותר על ישראל - ירי הרקטות. במערכת הביטחון מזהים איום זה גם בגזרה הדרומית וגם מצפון, ומבחינים במסגרתו בין ירי הרקטות הכבדות לאלו הקלות יותר.

הבעיה הבוערת - הרקטות הקצרות

ההגיון שבהפרדה זו נובע משתי סיבות: ראשית - הרקטות הכבדות נורות אמנם במספרים קטנים אבל הן מגיעות לטווחים ארוכים ונזקן גדול מאד בגלל הראש הקרבי הגדול שלהן, המכיל מאות קילוגרמים של חומר נפץ ורסיסים. לעומתן, הרקטות ה'קלות' ממשפחת הקטיושות נורות במטחים גדולים ותכופים אבל הטווח שלהן קצר יותר ומשקל הראש אינו עולה על כמה עשרות קילוגרמים.

הבדל נוסף נעוץ בכך שאת הכבדות יותר אפשר לזהות ולפעול נגדן ביתר קלות, בגלל הזמן הרב יחסית בו הן משייטות באוויר בדרכן למטרה. את משגרי הרקטות הכבדות גם קשה להסתיר במיוחד אחרי שפעלו. לעומת זאת הקטיושות והקסאמים קטנים יותר, ונמצאים זמן קצר יחסית באוויר ולכן הפגיעה בהם באמצעי יירוט כלשהו קשה במיוחד. את המשגרים הקטנים והפרימיטיביים של הרקטות הקצרות גם קשה עד בלתי אפשרי לאתר לפני השיגור. אחרי השיגור, אין טעם לבזבז עליהם חימוש.

למשפחת הרקטות הכבדות שייכות הרקטות בקוטר 320 מ"מ ו-222 מ"מ מתוצרת סוריה, שנורו בעת מלחמת לבנון לעבר חיפה, טבריה, עפולה, ובית שאן. חיל האוויר והיחידות המיוחדות של צה"ל הצליחו לאתר חלק ניכר מרכבי השיגור של רקטות אלו בגלל גודלן ולפגוע במרביתן. הצרה היא שרוב הפגיעות במשגרים היו אחרי שהרקטות כבר שוגרו.

למרבה המזל הצליח חיל האוויר, הודות למודיעין מצוין, להשמיד ביומיים הראשונים למלחמה את מרבית הרקטות היותר כבדות וארוכות הטווח מתוצרת איראן, מדגמי פאג'ר וזילזאל. ללא ההצלחות האלו בפתיחת המערכה היו גם נתניה, הרצליה ואולי אף תל אביב סופגות פגיעות קשות של ראשי קרב נפיצים במשקל המתקרב לחצי טון.

אשר לרקטות קצרות הטווח נכשל צה"ל בצורה כמעט טוטאלית בכל ניסיונותיו לאתר ולהשמיד אותן מהאוויר ומהקרקע במהלך מלחמת לבנון השניה. הוא הדין גם לגבי טילי הקסאם שנורו, ועדיין משוגרים, מרצועת עזה לעבר שדרות, הנגב המערבי ואשקלון.

כאב הראש של הוועדה המקצועית

כשהסתיימה מלחמת לבנון השניה כבר היה למשרד הביטחון פרוייקט שהבטיח מענה לרקטות הכבדות לטווח בינוני. אבל אז חל המהפך התודעתי במערכת הביטחון שנתן עדיפות לפיתוח מענה לרקטות הקצרות, לקטיושות ולקסאמים. תעשיות הביטחון של ישראל, כמו גם יצרניות הנשק האמריקניות, הבחינו במהפך ובפוטנציאל הכלכלי שלו ומיהרו לעלות לרגל לקריה עם שפע הצעות לפיתוח מערכות ליירוט טילים קצרי טווח.

מפא"ת (מנהלת פיתוח אמצעי לחימה ותשתיות הפועלת במסגרת משרד הביטחון) הקימה צוות מקצועי מיוחד שקיבל מנדט מעמיר פרץ לבחון את ההצעות ולהגיש את מסקנותיו עד סוף ינואר-תחילת פברואר 2007. אין לקנא בחברי הועדה. לא רק בגלל החשש משגיאות מקצועיות שעלולות להשאיר את העורף הישראלי חשוף כשהיה, ולא רק בגלל המשמעות הכספית הכבדה שתהיה להחלטותיהם, אלא גם בגלל הצורך לנווט בין האינטרסים המנוגדים של התעשיות השונות, הזרות והמקומיות, וגורמים בתוך מערכת הביטחון המעורבים בעניין.

משגר קטיושות. פרימיטיבי, אבל קשה לאיתור (צילום - לע"מ)

כל אחד מגופים אלה הפעיל שתדלני-לחץ במסדרונות משרד הביטחון וגייס את התקשורת לטובתו. כדי לנטרל לחצים אלה הטילו מנכ"ל משרד הביטחון וראש מפא"ת, שמואל קרן, איפול חמור על דיוני הוועדה. ביום רביעי שעבר, למשל, כשנציגי חברת נורתרופ-גרומן והפנטגון הציגו לשיפוטם של חברי הוועדה את הנתונים הטכניים של תותח הלייזר החדש "סקייגארד", התבקשו נציגי החברה בישראל לצאת מהאולם.

המועמדים הסופיים

בסיומו של התהליך נותרו במרוץ ארבע מערכות עיקריות שכל אחת מהן אמורה לתת הגנה טובה לריכוזי אוכלוסין גדולים בכל מזג אוויר. בעוד פחות מחודש, נדע מי מהן תגן על תושבי קו העימות ומי תהיה החברה שתהנה מהרווחים הנאים שייכנסו לקופתה.

• מערכת "קלע דויד" שאותה מפתחים במשותף חברת רפא"ל הישראלית, חברת רייתאון האמריקנית, הפנטגון ומערכת הביטחון, אמורה לעשות שימוש בדגם קרקעי של הטיל אוויר-אויר "פייתון 4" ליירוט רקטות לטווח בינוני, בתוספת מכ"מ ומערכת שליטה ובקרה. המערכת אמורה להשלים תהליכי פיתוח וניסוי בעוד 4-5 שנים ואז אפשר יהיה להתחיל להצטייד בה. עלות הפיתוח של המערכת נעה סביב רבע מליארד דולר.

היתרון העיקרי של מערכת זו הוא הנתונים הטכנולוגיים שלה, המבטיחים ביצועים טובים ואמינים. העובדה שרייתאון שותפה בפרוייקט מאפשרת בעתיד לייצא אותה לחו"ל, מה שעשוי להוזיל את עלויות ההצטיידות בה. החסרונות העיקריים שלה נעוצים בכך שאינה נותנת מענה לרקטות קצרות הטווח ומחירו הגבוה של הטיל המיירט: בין 300 אלף דולר לחצי מליון דולר ליירוט אחד.

• מערכת (שם סודי) ליירוט טילים קצרי טווח שתפותח על ידי רפא"ל בשיתוף פעולה עם התעשייה האווירית. הוועדה כבר בחרה במערכת זו לפני כמה חודשים, אבל מאחר שבינתיים הוגשו למפא"ת הצעות מעניינות חדשות מופעל לגביה שיקול דעת נוסף. רפא"ל תפתח את הטיל ומערכת היירוט, "אלתא" תפתח את המכ"מ הייחודי (הנמצא כבר בשלבי פיתוח אחרונים).

פיתוח המערכת והניסויים אמורים להימשך שלוש עד ארבע שנים בעלות של 50-60 מיליון דולר. מחיר הטיל המיירט אמור להיות בין 35-50 אלף דולר. החיסרון העיקרי של המערכת הוא שאינה נותנת מענה לרקטות לטווח בינוני. היתרון העיקרי שלה - עלות הפיתוח הנמוכה והמיירט שיהיה זול בצורה משמעותית מכל מתחריו. מדובר בנתון חשוב ביותר מאחר שהמערכת אמורה ליירט מטחים גדולים של עשרות ומאות קסאמים וקטיושות.

• מערכת "חוצץ" ליירוט רקטות, טילים בליסטיים וטילי שיוט בכל הטווחים. המערכת מתבססת על רעיון חדשני של המהנדס דב רביב, אבי טיל ה"חץ". הפיתוח והייצור של המערכת, אם תיבחר, ייעשה על ידי התעשייה האווירית בשיתוף פעולה עם רפא"ל. לדברי רביב, תוכל מערכת ה"חוצץ" ליירט כל רקטה או סוג של טיל בטווחים שבין 5 ק"מ ל-1500 ק"מ. פיתוח המערכת יעלה לדבריו 150 מליון דולר ויימשך 3 שנים, כולל תהליך הייצור וההצטיידות בכאלפיים טילים הדרושים להגנה על כל שיטחה של מדינת ישראל. עוד מסביר רביב כי העלות הכוללת של הפרוייקט, כאשר יהיה בפרישה מבצעית מלאה, תהיה 600 מליון דולר. מחיר כל טיל מיירט יהיה 80 אלף דולר.

יתרונות ההצעה - אותה הגישה התעשייה האווירית ולא רביב עצמו - נראים בבירור ואם תמצא הוועדה שנתוניה מהימנים ויש להם פוטנציאל גבוה להתממש - הם מציבים את ה"חוצץ" הרחק לפני כל מתחריו. מנכ"ל התעשייה האווירית, יצחק ניסן, אף הציע רשמית למנכ"ל משרד הביטחון לממן 60 מליון דולר מעלות הפיתוח ואת הכסף הוא מתכוון לקחת ממכירות השיא שהיו השנה לתעשייה האווירית. יש לו רק תנאי מוקדם אחד: שהתעשייה תקבל נתח בכל פרוייקט שייבחר בסוף, גם אם ה"חוצץ" יידחה בשלב כלשהו של הפיתוח.

• תותח הלייזר "סקייגארד" אמור ליירט את כל סוגי הרקטות והטילים במרחק שבין 4-10 ק"מ מהאזור עליו הוא מגן. את המערכת מציעה החברה האמריקנית נורת'רופ-גרומן והיא אמורה להתבסס על תותח הלייזר "נאוטילוס" (עליו נכתב בחלקו הראשון של התחקיר) עם שינויים ושיפורים שיעניקו לו טווח גדול יותר ויכולת ליירט כמעט בכל מזג אוויר (מתחת לתקרת העננים ולא בתנאי ערפל). עלות הפיתוח של הסקייגארד מוערכת בכ-150-200 מליון דולר ותימשך זמן קצר - שנה וחצי לכל היותר, מבטיחה החברה.

הנאוטילוס. מהווה בסיס למערכת יעילה יותר (צילום: התעשייה האווירית)

מחיר כל תותח לייזר ומערכות ייצור האנרגיה הנלוות אליו ינוע בין 40-70 מליון דולר אולם כל יירוט יהיה זול: בין 1000 דולר ל-3000 דולר. מפתחי המערכת טוענים שהיא יכולה ליירט ביעילות מטחים של עשרות רקטות על שטח מיושב. לקרן הלייזר אמנם דרושות שניות אחדות כדי להתביית על רקטה אחת ולהשמיד אותה, אבל מכ"מ המערכת יידע להבדיל בין הרקטות שיפגעו בשטח המיושב לבין אלה שינחתו בשטחים פתוחים והוא יתמקד רק ברקטות המסוכנות באמת.

לבסוף, מפתחי המערכת טוענים שיידרשו רק 20-25 מערכות תותח "סקייגארד" להגן על צפון ודרום מדינת ישראל. מערכת הביטחון סבורה שיידרשו 70 תותחים כאלה בעלות כוללת המתקרבת לשלושה מיליארד דולר. היתרון העיקרי של מערכת ה"סקייגארד" שהיא מתבססת על טכנולוגיה שכבר נוסתה בהצלחה ולכן גם זמן הפיתוח וההצטיידות הוא קצר ביותר. יתרון נוסף הוא מחירו הזול מאד של כל יירוט. החיסרון הוא הגודל של המערכת ומחיר ההצטיידות הגבוה.

לא במקרה לא הוזכרו בסקירה זו תותחי הקליעים. יש שניים כאלה המוצעים כעת לוועדה אבל חסרונם הבולט הוא שהם מיועדים להגנה על נקודה, למשל על ספינות ומוצבים צבאיים. תותח כזה יוכל למשל להגן על גוש בניינים בשדרות מפני רקטות קצרות טווח, אבל כדי להגן על העיר כולה ידרשו כמה וכמה תותחים שיימצאו ממש בתוך העיר ובשוליה. רק רעש הירי שלהם עלול לגרום טראומה לתושבים ולכן נותנת הוועדה עדיפות נמוכה לתותחי הקלעים שאחד מהם אפילו לא נוסה עדיין בירי ממשי. יתכן עם זאת, שלבסוף תרכוש מערכת הביטחון כמה תותחים כאלה להגנה על מתקנים אסטרטגיים חשובים במיוחד.