למה אין לתינוק הזה הוראות הפעלה?
מה עוזרות כל העצות המלומדות מפסיכולוגים, רופאים, סבתות וחברות אם הן לא עובדות על הילד הפרטי שלכם? הפסיכולוגית שירלי יובל-יאיר מסבירה למה חשוב ללמוד על הורות, למרות שהתשובות נמצאות רק אצלכם
בתי בת ה-4 מסרבת בכל תוקף להיפרד מהמוצץ. כל נסיונותינו לשכנע אותה נכשלו עד כה כשלון צורב (שיחות, סיפורים, חיזוקים חיוביים, שוחד, הסברים). מאוד קשה לי לראות אותה עם המוצץ ולא רק בגלל שרופא השיניים אמר שזה מזיק לה, אלא כנראה גם בגלל שזה מזכיר לי את הכשלון האישי שלי כהורה במשימת מיגור המוצץ.
בנוסף לתשוקתה הטבעית למוצץ, נולד לה גם אח תינוק שמחובר למוצץ באופן לגיטימי. באחד הימים, כאשר נדנדה חזור ונדנד ודרשה את המוצץ שלה, נתתי לה אותו בכעס וסיננתי: "קחי, תינוקת..."
רגע אחר כך התמלאתי בושה. זו הייתה אמירה די אומללה מצדי, אמירה מעליבה. נכון. זה בדיוק מה שהיא רוצה עכשיו. להיות תינוקת. נולד לה אח קטן שגזל ממנה את הבלעדיות על המקום הזה של להיות קטנה במשפחה. והיא כל כך מתגעגעת.
את כל זה ידעתי גם קודם, אבל בזמן אמת לא יכולתי להשתמש בידע הזה ונפלטה ממני תגובה לא נכונה. אם כך, איך עוזרת לנו המודעות ואיך עוזר לנו הידע בחינוך והעצות של מנוסים מאתנו אם ברגע האמת אנחנו לא משתמשים בו? לסיפור המוצץ נחזור בהמשך.
אינסטינקט אימהי?
כשנולדה בתי הבכורה, התמלאתי אושר, אבל גם תחושת אימה. יצור זעיר ואהוב שוכב בחיקי ואף אחד לא צרף הוראות הפעלה!
נשים מנוסות וחכמות אמרו לי דברים כמו: "תתחברי לאינסטינקט האימהי שלך ויהיה בסדר..." ואני התחלתי לחפור בתוכי ולחפש את האינסטינקט הזה. קצת כמו לחפש מחט בערימת שחת. ערימת השחת הייתה שלל הקולות ששמעתי סביבי. דיעות של סבתות מדופלמות, עצות של חברות, של אנשי מקצוע, "אקסיומות" של רופאים ואחיות טיפת חלב, ספרים ומגזינים.
התשובה הנכונה
כהורים, אנחנו הרבה פעמים משוועים לתשובות שיבואו מבחוץ, לעצות שיפתרו בעיה ספציפית או למתכון בדוק שכבר נוסה בבתים אחרים והצליח. אז איך הופכים להורים טובים יותר? האם יש דבר כזה "הורות נכונה?" ואם כן, ממי לומדים אותה? ולמה לעזעאזל אין לפסיכולוגים האלה תשובות...
כמובן שאין תשובות פשוטות ומוחלטות שמתאימות לכולם. גם בקרב התיאוריות הפסיכולוגיות אין אף תיאוריה שמציגה מתכון להורות אופטימלית, אבל עצם שאילת השאלות, המחקר העצמי שאנחנו עורכים, יעזרו לנו בסופו של דבר למצוא איך נכון לנו לפעול.
יש כל כך הרבה דרכים שונות להיות הורה טוב, וזה תלוי כמובן גם באופי הילד העומד מולך. כל משפחה היא מקרה חד פעמי וייחודי, ומה שעובד נכון במשפחה מסוימת עשוי להיכשל לחלוטין במשפחה אחרת.
מי הזיז את התשובה שלי?
גם אותו הורה עצמו משתנה מול כל אחד מילדיו. על כך כתב ויניקוט: אמא ל-8 ילדים היא למעשה שמונה אמהות בעת ובעונה אחת. נולד לנו הילד הראשון ואנחנו מצליחים איתו בתחומים מסוימים, ואז מגיע הילד השני. אנחנו מנסים להפעיל את אותו פטנט ומגלים שפג תוקפו. שוב אנחנו עומדים נבוכים ושואלים: מי הזיז את התשובה שלי? הרי כבר הייתה לי אחת מוכנה.
ההורות היא אחד התפקידים המורכבים ביותר בחיינו ומי שרואה בה הזדמנות לצמיחה, מרוויח בגדול. מה עוזר לנו להתפתח כהורים? איך ניתן לשפר את המודעות העצמית שלנו לאופן שבו אנחנו מתנהגים? צריך פשוט להקדיש לכך מחשבה ורצון. לא להפסיק לשאול את עצמנו שאלות, ולתחקר את התגובות ההוריות שלנו. כל הורה שמתעניין באמת בילדיו ובקשר שלו איתם, ומקדיש אנרגיה נפשית למשימת ההורות – יעשה עבודה טובה.
אפשר לאסוף עצות, להתייעץ בהורים שלכם או באנשי מקצוע, לקרוא ספרים, לשוחח על זה - כל הדרכים טובות להגברת המודעות.
להיות המומחה של עצמך
בחודשים האחרונים הייתי בחופשת לידה, ואת שעות ההנקה הרבות העברתי במעקב מהופנט אחר התוכנית "מלאכים קטנים" בערוץ 8, שבה פסיכולוג צופה בהתנהלותה של משפחה ודרך אוזניה לוחש להורים בזמן אמת את עצותיו. התוכנית מאפשרת לי ללמוד דרכים שונות להתמודדות, מעין פטנטים שאני מודדת על עצמי בבית. חלקם נכשלים כשלון חרוץ למרות שנראו מבטיחים בטלוויזיה ואחרים פתאום עולים יפה.
בחיי כל הורה יש רגעים כאלה, בהם הוא מייחל לקיומו של לחשן - מומחה מהחדר השני שילווה אותו בעדינות דרך הרגעים הקשים ויציל אותו מטעויות. אבל להצליח להיות הלחשן של עצמך? זו משימה קשה ביותר.
הגברת המודעות מאפשרת לך להיות לפעמים הלחשן של עצמך. להתבונן על סיטואציה שאתה נמצא בה ממעוף הציפור, להצליח לצעוד רגע החוצה באמצע מאבק כוח שאתה מנהל מול ילד בן 3 שנמצא בהתקף זעם, ובמקום להתפרץ ולאבד עשתונות בעצמך, למצוא את הדבר הנכון לומר, את הטריק שיוריד את ילדך האומלל מהעץ הגבוה שעליו טיפס.
ואם לא הצלחת לומר את הדבר הנכון או לנקוט בפעולה הנכונה באותו רגע, המודעות תאפשר לך לפחות לתקן את זה קצת ברגע הבא.
זה הזמן לחזור לילדה שרצתה מוצץ לפני כמה פסקאות. אחרי הטעות שעשיתי באותו רגע, יכולתי, בזכות המודעות, למצוא את הרגע הנכון מאוחר יותר באותו יום, לחבק אותה בזרועותי ולהבטיח לה שהיא תמיד תהיה התינוקת שלי וגם כשהיא תהיה סבתא בעצמה, אני עדין אשב, אערסל אותה בחיקי ואזלול לה את האוזן. היא צחקה צחוק גדול והמוצץ נפל לה מתוך הפה... יש! אחר כך היא אפילו שכחה ממנו לכמה שעות.
העובדה שאנחנו הורים מודעים, לא תמנע מאתנו לעשות טעויות (וכבר כתבתי רבות בשבחן של טעויות הוריות, גם בטורים הקודמים), אבל היא לפחות תאפשר לנו לתקן לפעמים.
שירלי יובל-יאיר היא אמא לשלושה, פסיכולוגית, מוזיקאית, מחזאית ומחברת הספר "על החיתול ישבתי ", הוצאת מטר.
לכתבות הקודמות בסדרה:
