מכרמייה לוינוגרד - ובחזרה

אי-אפשר לקנא באולמרט. אט-אט הוא נמחץ תחת מכבש לחצים דורסני, ולא נראה באופק מי או מה שיעצור את דריסתו. 

העם לא רוצה אותו בשלטון. סקר שפורסם כאן השבוע נותן לו רק 3 אחוזי תמיכה כראש ממשלה. כל מערכות האופוזיציה - ונדמה שגם חלק ניכר ממערכות השלטון - מכוונות להפילו מכיסאו. הפלסטינים אינם מושיטים לו יד של ממש, לחלצו ממצוקתו באיזה מהלך מדיני מבריק. מנהיגי עולם - מבוש דרך בלייר ומרקל ועד מובארק ועבדאללה - אינם אצים-רצים לירושלים כדי להציל את החבר אהוד באיזה חזון שישקם את מעמדו. גם המצב הכלכלי הלא-רע לא משכנע את הציבור שהאיש ראוי להיוותר על כיסאו.

מזווית הראיה שלו, זה נראה כך: הוא מוכר את ביתו המפואר וקונה בית שלא קיבל בירושלים - מבקר המדינה חוקר אותו; הוא ממנה את פרץ לשר ביטחון מחשש שאם יתן את האוצר, יברחו המשקיעים - מאשימים אותו בהפקרת ביטחון המדינה; הוא אינו מצליח לשחרר את גלעד שליט - והוריו, יחד עם ישראל ברבבותיו, צולבים אותו; הוא יוצא למלחמה לאחר שחיזבאללה פורץ לשטח ריבוני ישראלי וחוטף שני חיילים - וינוגרד יושב על צווארו; הוא מעודד מכירת בנק ב-2.5 מליארד שקל - היועץ המשפטי בוחן אפשרות לחקירה פלילית.

מעגלי מקורביו נפגעים בזה אחר זה: המשטרה מרחיקה את ראש לשכתו ואשת אמונו בפרשת רשות המסים, הקשורה בין היתר לתקופה שבה כיהן כשר אוצר; חברו מורשע בשימוש מגונה בלשונו כלפי חיילת צעירה בלשכתו שלו בערב בו מחליטה ישראל לצאת למלחמה; שר האוצר שלו ומקורבו עתיד להיחקר בפרשת קופת חולים לאומית; יו"ר ועדת חוץ וביטחון שלו עתיד לעמוד לדין בפרשת המינויים הפוליטיים.

כלפי חוץ הוא מנסה לשדר קור רוח ושליטה. אולם גם ניסיונו עתיר השנים בקמפיינים נגדו - אם במסגרת משפט חשבוניות הליכוד (בו זוכה למרות ביקורת שמתח עליו בית-המשפט), אם בפרשיות הקשורות בעשר שנות כהונתו כראש העיר ירושלים - אינו נותן בידיו כלים לעמוד בלחץ האישי הכבד. המכבש מהדק זרועות סביבו. אין יום בו הוא לא נמצא על צלב הכוונת של מי ממתנגדיו. והם צולפים בו ללא רחם. בתנאים הללו, לא יוכל לעמוד לאורך זמן בניהול ענייניה הסבוכים של ישראל.

המהלומות מתעצמות והולכות, והיום מונף לעברו פטיש כבד במיוחד - פטישו של השופט בדימוס אליהו וינוגרד. הוועדה היא עבורו מבחן הישרדות אישית ופוליטית מהמעלה הראשונה. "האחריות למלחמת לבנון מוטלת על כתפי כראש ממשלה", הוא אומר. הציבור יעריך מאוד את לקיחת האחריות, אך גם יתבע בבוא היום את פדיון ההמחאה שמניח אולמרט על שולחנו של וינוגרד. אם תמצא הוועדה שישראל כשלה בלבנון - הוא יצטרך לשלם את המחיר. הוא יידרש להניח את המפתחות וללכת לבית שעוד לא קיבל בכרמייה 8, ירושלים.

ללשון חיים משלה

שנו חז"ל: חיים ומוות ביד הלשון. חכמינו לא תיארו לעצמם שבפראזה שנועדה למזער נזקי פטפוטיו של אדם, יקופל אי-פעם סיפור גוויעתו הפוליטית של שר משפטים בישראל. אבל, ללשון של חיים חיים משלה. לשונו, זו שחדרה לפה לא לה וששיקרה, כקביעת בית-המשפט, חרצה את גורלו הפוליטי של אבי המפץ הגדול. היא שמה קץ לדרכו הפוליטית של מי שראה עצמו כמיועד לעמוד בראש ממשלת ישראל.

ביום בו הוכרע דינו של המנשק בכפייה, הסתובבו

 פוליטיקאים בכנסת כמסוממים. חבריו נראו כמי שהלמו בראשם במקבת. בצערם כי כבד, לא נמנעו מלתקוף את הקצינה הצעירה, שהייתה קורבן ללשונו של רמון, וגם את בית-המשפט - על לשונו הנחרצת כנגד חיימון. אויביו - ואין רבים כאלה בכנסת - נעמדו בפוזת ה"מגיע לו". אחרים, ענייניים יותר - בהם שרים כמו ציפי לבני, אלי ישי ואבי דיכטר - גיבו את מערכת המשפט למרות כאבם על המחיר הכבד ששילם עמיתם.

השר זאב בוים מקדימה, למשל, שהסתובב נסער במסדרון קומת מזנון הח"כים, משוכנע שהפרשה כולה חרגה מהפרופורציות, ונעשה כאן עוול לשר בישראל. השר יצחק כהן מש"ס קבל על אובדן ערכי עם ישראל, כפי שבאו לידי ביטוי בפרשה האומללה והמביכה הזאת. השר איתן כבל מהעבודה, חבר קרוב, היה המום ונסער והתקשה להפיק תובנה אינטלגנטית מול הכאב. ראש ממשלה בישראל, שצפה בדיווחים על הכרעת הדין מלשכתו בכנסת, הרים טלפון לרמון והביע צער עמוק בפני מי שעד רגע אחד קודם לכן ציפה לזיכויו, כדי להשיבו אחר כבוד לכורסת שר המשפטים.

היום מתעוררת המערכת הפוליטית בישראל לבוקר חדש; בוקר בלי רמון. בוקר אחרי שבית-משפט בישראל קבע שדין לשונו של שר כדין לשונו של אחרון מבצעי המעשים המגונים בכפייה. בוקר שבו המערכת הציבורית בישראל, גם חבריו הכואבים של חיים רמון, צריכה להרכין ראש בהכנעה בפני החוק וערכי כבוד האדם, המקופלים בהכרעת הדין. בוקר שבו צריך אדם בישראל להפנים עוד אמרת חז"ל: שומר פיו ולשונו - תרתי משמע - ירחיק מצרות נפשו.

זהו יום חג?

אבל אצלנו, במדינת ה"חרטה והברטה", כפי שמכנה אותנו שמעון פרנס, אין תרבות כזאת. כשממנים את ראלב מג'אדלה לתפקיד שר ערבי, מושך ראש הממשלה את המינוי במשך שבועיים ימים, משגע את עמיר פרץ ואת אנשיו עד שהוא מחליט שהוא בכלל מביא את הנושא להחלטת הממשלה. בישיבת הממשלה ביום ראשון מושך אולמרט את כל העניין ההיסטורי כולו כ-60 שניות תמימות. הוא מציג אותו לשריו ביבושת, השרים מציביעים, ויאללה - יש לציבור הערבי המדוכא והמופלה שר ראשון.

מילא התנהלות ראש הממשלה, שמג'אדלה אינו נמנה עם יקיריו. אבל כשהבושה נמשכה בישיבת הסיעה של מפלגת העבודה, ביום שני בכנסת - זה כבר

 ממש נראה לא טוב. החברים ביקשו לכבד ולברך את מג'אדלה הנרגש, שהביא את רעייתו וילדיו. אבל כשהוא נכנס לחדר הסיעה, בקושי נמצא לו מקום לעבור לכיסא שליד יו"ר הסיעה ויו"ר המפלגה. מישהו היה צריך להינזף ולקום, כדי לאפשר לרעייתו לשבת לידו. שלושה מילדיו נותרו עומדים, נדחקים בין הצלמים ואנשי הסאונד לכיסאות של חברי הסיעה, נבוכים ומבויישים. ואם לא די בזאת, הרי שדברי ברכתו נקטעו על-ידי עמיתיו, שייעצו לו לא לעמוד מול המצלמות, אלא לשבת. פואד, אנין ידוע, בחר ברגע ההיסטורי הזה להתבדח על כך שאם מג'אדלה יוסיף לעמוד כשהוא נושא דברי תודה לחבריו - הרי שהטלוויזיה תצלם לו את הכרס הגדולה. כל החברים פרצו בצחוק משחרר.