לא חלוצים. פשוט ישראלים

בטור הראשון  סיפרתי על חלומות, רכבות הרים וצווחות שמחה ופחד. עכשיו, הגיע הזמן לדבר על המציאות. קיבוץ כרמים, בו מוקם הכפר האקולוגי שלנו, הוא קיבוץ קטן המונה כ-14 משפחות חברים בלבד, שבקיץ האחרון עבר תהליך הפרטה ו"שינוי אורחות חיים". אנשיו חיפשו דרך לאפיין את אורח חייהם החדש, זה שלאחר ההפרטה. אף אחד כאן לא רצה לוותר על הכל, אלא לשמר את מה שעובד ולהיפטר ממה שלא. מה שהיה ברור הוא הצורך לגדול, להתרחב ולצמוח, כי אחרי הכל ליישוב קטן כל-כך אין, לפחות בעיני המוסדות, זכות קיום של ממש.

מלכתחילה היה ברור לחברי כרמים, וגם למועצה האזורית, שאין להם עניין בהרחבת הקיבוץ באופן הסטנדרטי. היה ברור גם שכדי למשוך לכאן אנשים חדשים יש צורך במשהו שונה, מזמין, מיוחד. לשם כך פתח את עצמו הקיבוץ לרעיונות שונים, ובין אלה גם הרעיון האקולוגי. כשהגענו עם התוכנית שלנו והצגנו אותה לראשי הקיבוץ והמועצה, נאמר לנו משפט ששמענו פעמים רבות במהלך סיורינו בנגב: "אתם מתפרצים לדלת פתוחה, זה בדיוק מה שאנחנו רוצים לעשות בכל מקרה". במובן זה, אני יכול להעיד שבעלי החלומות ימצאו ביישובי הנגב אוזן קשבת ורצון אמיתי לעזור להגשים אותם עבורו. צריך רק לקום וליזום, והנגב יקבל אתכם בזרועות פתוחות.

מי נמצא כאן ולמה?

בהמשך להחלטת הקיבוץ לשנות את פניו, במהלך הקיץ האחרון הגיעו לכרמים עשרה זוגות ורווקים צעירים, ואנחנו ביניהם. לכל-אחד כאן חלומות משלו וכולנו, ביחד, מנסים כעת למצוא את הדרך לצאת לדרך חדשה ומשותפת. אנחנו עושים את כל זה בתהליך מסודר ומובנה, בליווי יועץ ארגוני בקיא ומנוסה בתהליכי שינוי אורחות חיים בקיבוצים. התהליך עצמו מרתק ומלמד באופן שלא שיערתי לפני הגעתי הנה. כולם משתתפים, מביעים דעה, ובעיקר שמים לרגע את הדעות הקדומות בצד, מקשיבים ומנסים ליצור משהו שיהיה טוב לכולם.

אז מי נמצא כאן ולמה? הגרעין החדש שהגיע לכרמים מאחד אנשים מכל גוני החברה הישראלית. הוא כולל זוגות ורווקים, חילונים ודתיים, סטודנטים ובעלי משפחות. חלק מהגרעין מורכב מבוגרי תוכנית "איילים" שחרטו על דגלם אופי

פלורליסטי - כלומר חיים משותפים לדתיים וחילונים - ותרומה לקהילות נזקקות מכל הסוגים, כפי שעשו בעת מגוריהם בכפר הסטודנטים באשלים.

חלק אחר של הגרעין הגיע לכאן בגלל השילוב המעניין בין התפיסה האקולוגית, התרומה לקהילה והחיים המשותפים. ביחד, קיבוצניקים ואנשי הגרעין החדש, שמו"צניקים ודתיים, תל-אביבים ואנשי הנגב, עולים וצברים, חקלאים ואנשי היי-טק, אנחנו מנסים לבנות תשתית קהילתית שתתאים לכולם ותהווה אלטרנטיבה אמיתית ל"פָּרבָריאדה" הבורגנית ששולטת בנוף ההתיישבותי בארץ.

ישראלים לגמרי רגילים

הגרעין שנמצא כאן לא התגבש מראש, כמקובל. עוד בתחילת החיפוש הרגשנו שאנשים כמותנו - ישראלים רגילים - לא נוהגים להתאגד כגרעין ולעלות לקרקע בקרוונים. זה לא שאין מספיק אנשים שרוצים לגור בכפר אקולוגי או בקהילה מיוחדת. להפך, ההתעניינות עצומה. אבל כדי להביא אותם לכאן צריך קודם כל למצוא מקום ולתכנן אותו. אנשים כמותנו בוחרים את מקום מגוריהם בצורה שקולה, לאחר שראו תוכניות אדריכליות והדמיות, הבינו את העלויות באופן מדויק ובחנו את התשתית הקהילתית, החינוכית והחברתית במקום.

אי אפשר לצפות שאנשים בארץ הזאת ינהגו לנצח בשיטת "חומה ומגדל" ויכבשו גבעות צחיחות בתנאים-לא-תנאים, אפילו אם מדובר בנגב. וכך, מאחורינו ניצבת רשימה של כמה עשרות מעוניינים בדרגה זו אחרת, ואנחנו מוסיפים עוד ועוד מהם כל העת. מרביתם רוצים להישאר בקשר ולראות "מה יהיה", אולי לקנות בית במקום ולעבור כשייבנה. לעומת זאת, מי שבכל זאת רוצה לבוא כבר עכשיו ולעמוד בחוד החנית של המהלך, כלומר לגור בקרוון ולהשפיע באופן אקטיבי על מה שיקרה כאן בעתיד, מוזמן לעשות זאת. כרגע, ישנם עוד כמה מקומות בודדים בקיבוץ שמיועדים בדיוק לשם כך.

...וסליחה על חוסר הציניות

לפני שאני ממשיך, אני מרגיש שאני חייב לכם התנצלות. כאדם שגדל במדינה הזאת, חונכתי להטיל ספק בכוונות הטובות של גופים מוסדיים. "כולם אינטרסנטים", כך אומרים לנו, "ידפקו אתכם בסוף". "אל תאמינו לאף אחד", מפצירים בנו. אנחנו לא פראיירים, ומתחילת הדרך חשדנו בכולם וניסינו למצוא איפה מוליכים אותנו שולל. אני חייב לומר שעד כה נתקלנו אך ורק בכוונות טובות.

וזה אולי המקום לומר מילה טובה (ובאופן מפתיע, עליי לציין) למוסדות: המועצה האזורית בני שמעון תומכת ומקצה משאבים; אנשי משרד המשנה לראש הממשלה, הממונה על פיתוח הנגב והגליל, עוקבים ומגיעים לביקורים; התנועה הקיבוצית מעודדת ומרוצה מאוד מההתפתחויות; "קק"ל" מסייעת ואף תרמה 500 עצים לאירוע הנטיעות שערכנו בט"ו בשבט; הוועד הממונה של הקיבוץ מקדם; תנועת "אור" מלווה ועוזרת; וישנם גורמים נוספים שמעורבים ותורמים מהידע והניסיון שלהם. אי לכך, אני מרגיש כאילו באיזשהו מקום אני חייב לכם התנצלות על כך שבשלב הזה לפחות, אין לי שום דבר ציני לומר. מה שמתרחש הוא תהליך מקסים ומעורר השראה, וכולי תקווה שיישאר כך גם בעתיד.

ומה עם הפרנסה? והחינוך?

הרבה אנשים ששמעו שעברנו לכאן מסיקים אחת משתי מסקנות: א. אנחנו פריקים שמסתפקים במועט וחיים כמו היפים; ב. אנחנו עשירים שרוצים לחיות חיים שקטים במדבר בלי לעבוד. אלה וגם אלה טועים. אנחנו לא פריקים ובנוסף לזה - כמו כולם במדינה הזאת (כמעט) - קשה לנו לגמור את החודש. אבל בדיוק בגלל זה אנחנו כאן. חיפשנו מקום בו נוכל לקנות את הבית שעליו אנחנו חולמים מבלי להיות מיליונרים או לקחת משכנתה שאולי תאפשר לנו לרכוש את בית החלומות, אבל תרחיק אותנו ממנו כיוון שנצטרך לעבוד כל היום והלילה כדי לממן אותו.

כמו כל-אחד שמהגר למקום מרוחק היינו צריכים לדאוג שפרנסתנו לא תיפגע מן המעבר, ועד כה נראה שאנחנו מצליחים. העניין הוא כזה: כדי למצוא איכות חיים, שטח פתוח, טבע וקהילה, ומבלי לשלם על כך מיליונים, צריך היום להתרחק מהמרכז. מי שרוצה בכך צריך לאפשר לעצמו עבודה רחוקה מהמרכז, או לפחות

כזו שאיננה כרוכה בתלות יומיומית בו. וזה אפשרי. יש גורמים שמסייעים במציאת מקום עבודה למי שמבקש, יש גורמים שעוזרים בקידום יזמות למי שרוצה, ויש אפילו כמה מקומות עבודה בתוך הקיבוץ. בקיצור, מי שרוצה - יכול.

ובאופן מקרי, כך התברר לנו, גם בעניין החינוך אנחנו לא צריכים לדאוג. לפני שהגענו לכאן לא ידענו את זה, אבל בני שמעון היא מועצה שאנשים מהגרים אליה רק בגלל החינוך. בית-הספר האזורי "ניצני הנגב" הוא מוסד מעולה שגם מפעיל פרויקטים חינוכיים מרתקים מחוץ למה שמוגדר כמסגרת לימודים רגילה. במקום פועלת, למשל, כיתה לילדים עם שיתוק מוחין המשתלבת באופן מוחלט בבית-הספר, ותלמידיה מקבלים יחס שווה לא רק מהמורים, אלא גם מחבריהם התלמידים. בקיצור, חינוך יש, והוא טוב מזה שמציעים מקומות רבים במרכז הארץ.

דבר אחד ברור: מי שנמצא כאן עכשיו, ומי שיגיע בחודשים הקרובים כדי לקחת חלק בתהליך, הוא זה שישפיע על פניו העתידיות של כרמים. מתפרצים לדלת פתוחה, כבר אמרתי. 

בשבוע הבא: היילכו זו עם זו אקולוגיה והתיישבות?

• אודי נתן, 34, עבר עם משפחתו מת"א לקיבוץ כרמים שבנגב, כדי להיות שותף בהקמת כפר אקולוגי. מדי יום רביעי הוא מתאר את תהליך ההקמה ואת החיים מנקודת מבטו של זוג צעיר שהגיע לדרום מן המרכז השבע