כשאחי הציל את החיים שלי. השתלת מוח עצם
המבצע של עזר מציון למציאת תורם מתאים למוח עצם לדור, דפנה ומאיה, מחזיר את יעל אהרן 13 שנה אחורה, כשגילו לה שלקתה בסרטן הדם. אחרי תקופת כימותרפיה ואשפוז ארוך, נמצא למזלה התורם המתאים - אחיה. היום, כשתהליכי הבדיקה והתרומה הם כל-כך פשוטים - קוראת הילה לכולנו ללכת ולהיבדק. מי יודע, אולי תצילו חיים של אחד מהשלושה
חודש שלם בחרתי שלא לדעת שיש לי סרטן. דווקא היו בשטח כמה רמזים עבים, כמו העובדה שקיבלתי טונות כימותרפיה לווריד או שהקאתי כל הזמן, לפחות בשעות שלא הייתי מחוסרת הכרה. או כמו העובדה שהייתי מחוברת למלא מכשירים. ובכל זאת, לא ידעתי. כלומר, לא שאלתי. לא רציתי לשאול. במקרים כאלו, המוח מתכחש, ואתה משתף פעולה. אפשר לקרוא לזה הגנה עצמית.
גם שתי הרופאות המאוד רציניות, שעשו לי את השיחה, שדיברו על מחלה קשה בדם, על טיפולים קשים, הסבירו שינשור לי השיער, שאני אקיא - לא היו בשבילי רמזים מספיק עבים. אני לא ידעתי. באמת לא ידעתי. וגם לא רציתי לדעת.
חודש שלם סיפרתי לחברי המבולבלים סיפורים על איזו מחלה ממש לא רצינית בדם. "שבועיים של טיפול, עוד שבוע התאוששות ואני בחוץ". לא רציני. ובאמת הייתי בחוץ אחרי החודש הזה. לשבועיים חופש. בשבועיים האלה כבר לא הצלחתי להמשיך להכחיש.
כך "עבדתי" על הרופא בצבא
זה התחיל מכאב גרון. לא משהו רציני. לא כזה שרופא צבאי נותן עליו גימלים. והוא באמת לא נתן. הציץ פנימה, לא ראה משהו רציני, מדד חום ושלח אותי
בחזרה ליחידה. בצה"ל אם אין חום אז כנראה שלא חולים. מה לעשות שהלוקמיה שלי לא באה עם חום.
אז, בגיל 19, לא הכרתי את הגוף שלי מספיק טוב כדי לספר לרופא שאני כל כך עייפה בזמן האחרון, שאני נרדמת במשרד, שכתמים כחולים ממכות ממש קטנות שקיבלתי לפני חודשיים עדיין לא עברו.
מה שכן ידעתי זה שאני לא יכולה לשמור באותו לילה. אז הלכתי שוב לרופא. הפעם מצוידת בתה חם, ששתיתי שנייה לפני שנכנסתי למדוד חום אצל האחות. חמש דקות אחר כך כבר חיכה לי אמבולנס בחוץ ולקח אותי לאשפוז של הצבא. חום זה כבר עניין רציני. אני מיד התחלתי לבכות והרגשתי כמו הילד הזה ששיקר שכואבת לו הבטן ועכשיו עומדים לתת לו זריקה נורא כואבת.
משהו בדם. ערכים ממש לא הגיוניים
כשהתקבלתי לאשפוז, כמובן שחום לא היה לי, אבל כחלק מהנהלים לקחו לי בדיקות דם ושלחו אותי לישון עד הבוקר. השינה נגמרה שעה אחר כך, כשהגיעו התוצאות. "משהו בדם. ערכים ממש לא הגיוניים. בטח הייתה טעות במעבדה, אבלבשלב הזה הילד הקטן ששיקר כבר השתלט לי על כל התודעה. רציתי לצעוק ששיקרתי, שיתנו לי ללכת, אבל פחדתי. חצי שעה ושבע מאות רופאים ובדיקות אחרי זה – כבר הבנתי שהווידוי הזה כבר לא יעזור. אפילו לא פחדתי כבר מהעונש שעלול לבוא כשמרמים רופא צבאי. גם בחורה צעירה שלא מבינה כלום מהחיים שלה, מצליחה לקבל איזה רושם מלחיץ על המצב, כשחבורת רופאים נורא מלומדים מציפים אותה במבטים מודאגים, מסתודדים ביניהם בדיסקרטיות, מבקשים עוד בדיקות.
כמה שעות אחרי זה כבר קדחו לי בגב ושאבו מוח עצם לבדיקה. באותו יום כבר הציפו אותי בכימותרפיה.
אז לא הבנו כמה מרגש זה היה
כשהרופאה התפרצה מאושרת לחדר המבודד שלי והודיעה שאחי הקטן, אז בן 15, מתאים לתרום לי מח עצם, לא הבנתי מה כל כך מרגש בזה. בכלל לא חשבתי שאצטרך השתלה. טיפול או שניים ואני לא כאן. אמנם כבר יצאתי מההכחשה, אבל בכל זאת, זאת אני, לא איזה סרט אמריקני. למה שאני אצטרך השתלה?זה היה יום מרגש ובלתי נשכח, אבל אז לא ממש הבנו כמה מרגש. זה נראה טבעי. לא הבנו כמה קשה למצוא תורם. כמה ערכים צריכים להתאים בדיוק, כמה הסיכויים קטנים. עם הזמן במחלקה ההמטו-אונקולוגית התחלתי להבין.
חודשיים אחרי, עברתי למחלקה להשתלות מוח עצם. אחי ואני עברנו שנינו תהליכים לא פשוטים, כי לפני 13 שנה זה לא היה קל. כשאחי שומע היום כמה פשוט תהליך הוצאת מוח עצם מהגוף, הוא מצטמרר שוב מחדש לנוכח הסבל שעבר בהרדמה מלאה על שולחן הניתוחים.
השתלת מוח העצם הצליחה. עברו 13 שנה ואני כאן. חיה. נשואה. אמא. מכחישנית שאני, אפילו דאגתי לשים את הסיפור הזה שלי איפושהו במדף צדדי ואחורי, אי שם בתודעה שלי, מבלי להתעסק בו יותר מדי.
אם לא תנסו, לא תדעו
בשבוע האחרון עלה נושא מאגר תורמי מח עצם לסדר היום הציבורי של כולנו. בכל פעם שאני שומעת על ילד חולה, שאין לו תורם, אני מרגישה את התסכול והכאב הנוראי של המשפחה. תסכול וכאב שפעם היה לי גם לי כל כך מובן.
הסתובבו איתי אז אנשים במחלקה שהיה ברור לכולם שימיהם ספורים - כי אחרי שבני המשפחה שלך נמצאו לא מתאימים לתרומה - מה באמת הסיכוי שמישהו אחר, זר, יתאים? אבל זה היה המצב אז, לפני 13 שנה. היום זה לגמרי אחרת.
מתסכל, מכעיס ומקומם, לחשוב כמה קל היום למלא את המאגר בדגימות של תורמים חדשים. כל-כך פשוט. אחי, לפני 13 שנה, עבר שאיבה כואבת, בהרדמה מלאה ושבועות של התאוששות אחר כך. כשאני שומעת שכל מה שצריך היום זו בדיקת דם קטנה, חבל טבור שנזרק ממילא לפח או אפילו טיפת רוק כדי שיהיה לנו בארץ מאגר גדול יותר, זה מכעיס. מדינה כל כך פיצפונת. כולם הרי בני דודים רחוקים של כולם, בטח יש מישהו בארץ שמתאים לדור הקטן, לדפנה או למאיה - שרוצים רק דבר אחד - להמשיך לחיות.
היום אני בוחרת "לצאת מהארון" לעולם כולו עם הסיפור שאני חוויתי ולקוות שהצעד הקטן שלי אולי יציל את חייהם של שלושה אנשים. הצעד הקטן שאתם יכולים לעשות היום, אולי יקנה חיים לאחד מהשלושה. לכו תדעו. אבל אם לא תנסו, לא תדעו.
לפנייה לכתב/ת 
