נאום א' ו-א'
"חברי כנסת נכבדים, די בשמץ מהעולה מכל אחת מהתלונות כדי לטרוק את דלת הנשיאות בפני קצב"
"חברי כנסת נכבדים,
לא בחדווה ולא מרצוננו נקלענו למצבנו הנוכחי; דווקא יוזמת הנשיא היא שהבקיעה את קשר השתיקה. זה הוא שפנה ליועץ המשפטי, משחשש שמתלוננת א' תשבור את שתיקתה. זה הוא שניסה להפילה בפח ולמשוך אותה בלשונה - אגב הפעלת הקלטה סמויה כאחרון הפוחחים - ו"לייצר" נגדה ראיה שקרית בדבר סחיטה מצידה. ניסיון עלוב זה, שחשף את הפרצוף האמיתי מאחורי מסכת המכובדות הנשיאותית, נועד לקבור את האמת ובאותה הזדמנות חגיגית - גם את קורבנו. אך ה"תרגיל" החובבני פעל כבומרנג, ובשני מובנים: היועץ המשפטי לא ניאות לשתף פעולה כפי שהתבקש ולקבור את הפרשה תוך אימוץ הטענה התמוהה, ש"לא התלוננתי"; והבלמים והמעצורים הטבעיים, שמנעו מא' להעלות תלונתה, שוחררו. משנפרץ הסכר אזרו גם מתלוננות נוספות עוז בנפשן - ונדרשות לכך תעצומות נפש גדולות - וסיפרו אשה אשה את סיפורה (ואולי כאן המקום לתהות, האם כל סיפורי הנשיא צפו ונחשפו).
"זאת עליכם לזכור: אף לא אחת מהמתלוננות הכירה או החליפה דברים עם רעותה, ואף-על-פי-כן גרסותיהן כה דומות. אכן, יש ממש בדברי 'מקורביו' בנוגע
"שעה שדנים אתם, ח"כים נכבדים, בהדחת הנשיא, אין אתם ממירים את בית-המשפט. בשלב ההדחה הפרלמנטרית, מה שנשקל הוא מסוגלותו של אדם לשמש כנשיא. התנהגותו של מר קצב מרגע שהפרשה עלתה על הפרק - די בה כשלעצמה כדי להביא להדחתו המיידית. בדומה לאחרון עברייני המין, פצח הנשיא עם מקורביו בהשתלחות ובמסע הסתה ורצח אופי נגד המתלוננות, שמעטים כמותם זכורים. לא נחזור ונזכיר את ההכפשות והעלילות, שפוזרו ביד נדיבה כלפיהן ואף כלפי קרובי משפחותיהן. מכונה משומנת היטב לא פסקה מללוות את מר קצב. מיטב הפרקליטים נשכרו למסע הציבורי. כלים ואמצעים ממלכתיים - החל מבית הנשיא ועובדי המשכן וכלה בכספי עתק, המוסיפים להיות משולמים לכיסו גם בתקופת ה'נבצרות' - שימשו למתקפת הסתה נגד אזרחיות תמימות וחסרות אמצעים. לשיאו הגיע מר קצב במופע האימים בבית הנשיא - זה שכונה בטעות 'מסיבת עיתונאים' - בו שילח אש בכל מוסדות החוק במדיניות של אדמה חרוכה, בבחינת 'תמות נפשי עם פלישתים'.
"אפשר היה אחרת. השפלת המתלוננות בריש גלי הייתה מיותרת (אלא אם כן נועדה להרתיע מתלוננות נוספות). האיומים המפורשים 'לחשוף' את אופיין ולהוסיף על השפלתן גבלו בהטרדת עדים ובשיבוש הליכי משפט. גם האיומים המפורשים בדבר נקיטת הליכים משפטיים פרטיים נגד חוקרי המשטרה - לא היה להם תקדים (וכמובן אין להם שחר). נראה שה'מקורבים' לא בחלו בכל דבר תועבה כמעט כלפי המתלוננות והאישומים.
"בניגוד לפרקליטי הנשיא, לא נעסוק כיום בהשוואת גרסאות ובמציאת הבדלים מטופשים בין התלונות לפרסומי עיתונות. אם ייערך המשפט - ייקוב הדין. חזקה על פרקליטי הנשיא, כי גם
להם מובן עד כמה קלושות טענותיהם וה'סתירות' בהן הם נאחזים כבקש (שאם לא כן, היו שומרים 'קלפים' אלה לחקירת המתלוננות בבית-המשפט). הדיון בכנסת איננו בגדר משפט, ודאי לא 'משפט שדה' כפי שטענו פרקליטי הנשיא בתקשורת; תכלית הדיון היא לנסות ולהציל את מה שנותר מיוקרת מוסד הנשיאות בישראל. גם אם לא יועמד מר קצב לדין, אחת דינו: לשחרר את המדינה ממנו, וככל שימהר - ייטב. את הנשיאות הוא הקדיח גם בהתנהגותו מאז 'התפוצצה' הפרשה. מהאזרח מספר 1 מצפים ליותר מאי-הרשעה-פלילית. עליו להיות אדם ראוי, 'מנטש'. ההיפך מקצב".
לפנייה לכתב/ת 
