עייפה? למה עשית תשעה ילדים?

איך יכול להיות שכל האמהות בתור לרופא יכולות לקטר על השניים-שלושה ילדים שלהן ודווקא מלי גרין, אמא לתשעה, איבדה את הזכות הזו? שלא תבינו לא נכון, היא לא מתחרטת, לא רוצה להחזיר אותם, רק רוצה, מדי פעם - קצת לקטר

מלי גריןעדכון אחרון: 20.02.07 , 07:40

כמה אימהות טרודות יושבות לצידי במרפאה. אנחנו מחכות בסבלנות לתור שלנו. קופת חולים 2007 עדיין מייצרת תורים. "אל תשאלי איזה לילה. הילד לא ישן לרגע. אני שפוכה. את צריכה לראות איך הבית שלי נראה. הכל הפוך, הכל באויר". בפנים כאובות מנתה אוסנת בפנינו את מסכת ייסוריה.

יעל שלחה בה מבט מלא רחמים שהתחלף במהירות האור למסכת קיטורים: "את חושבת שהבית שלך הפוך? תעזבי את הלילה שלא ישנת, אנחנו היינו ערים עם הילדה כל הלילה וכל היום! את מאמינה שאחרי שהיא השאירה אותנו ערים כל הלילה, היא לא נתנה לי אפילו עשר דקות התאוששות במשך היום? והכביסות? אל תשאלי!" (היא לא שאלה) "מסכנה אחותה, אפילו לגן לא לקחתי אותה. שלחתי אותה עם שכנה. היא בטח מרגישה מה זה מוזנחת".

למה אסור לי לקטר?

"מה יש לקטנה שלך?" אוסנת ויעל הפנו את מבטן אלי, נזכרות בנוכחותי.

"אל תשאלו" (הן לא שאלו) "הגוף שלי נמס כמו ג'לי מעייפות. אני בטוחה שיש לרותי דלקת אוזניים. כל הלילה היא בכתה. אני לא יודעת איך אני ממשיכה את היום", יעל ואוסנת שלחו בי מבט מבטל ומשועשע.

"נו, באמת, את עייפה? את רגילה להיות עייפה, לא? וחוץ מזה, יש לך עוד כמה ילדים בבית שיכולים להעסיק את רותי בזמן שאת תשלימי את השעות האבודות, לא? אבל אנחנו, את שוכחת שלנו יש שני ילדים קטנים. הכל עלינו!" ושוב - מסכת קיטורים חדשה.

גם לי התחשק לשחרר קיטור בדיוק כמו שתי הנשים האלו, שנראו באותו הרגע כמו בובות החייאה מרוטות. גם אני נראיתי ככה, אחרי לילה מיוסר עם תינוקת חולה, רק שהן הזכירו לי שאסור לי. כי לי יש ילדים גדולים.

תמיד אני מגיעה הישר מעמדת ההתנצלות, שם אני עומדת ונואמת לכל דורש, מנסה להוכיח שאין הבדל גדול בין אמא לשניים לאמא לתשע. זה מגוחך, לא? הרי בכל זאת, ככל שיש יותר ילדים, כך גם העבודה מצטברת. ובכל זאת...

"הנה, תראי בעצמך", אני נואמת בלהט לנגה, אמא לשניים, שמתקשרת מדי פעם לבקש עצה ולהביע התפעלות. "את מבינה שאין הבדל גדול?" (היא לא עונה).

בעבודה אני חייבת להציג את הצגת ה"סופר וומן", זאת שתמיד נראית כאילו חזרה מחופשה ארוכה (לא משנה שהשארתי שובל של בגדים זרוקים בחדר, והפכתי את כל הבית כדי למצוא את הניירת ובדרך לעבודה התאפרתי והסתרקתי). הכל תמיד בסדר, הילדים מושלמים, והחיים יפים.

להציג את המראה המושלם

כי אם לא, אם לא הכל יפה ומושלם, מיד אתן פתחון פה לכל אלה שרק עומדים ומחכים להטיח בי את "דרשת הדודה" באצטלה של דאגה, בגבה מורמת ובחיוך מתנשא: "את עייפה בגלל שיש לך משפחה גדולה. את עצבנית היום בגלל כמות הילדים שלך..."

היי! זה לא פייר! איפה הצדק? וכי רק לאישה, אם לשניים, מותר להתלונן? רק לה מותר להגיד שביום ראשון אזל הכוח לילדים, שאין לה מספיק זמן לעצמה, שמתחשק לה לברוח עם חברה לכוס קפה במקום להישאר בבית ולשבת עם הילדים כל הערב?

אותה כולם מבינים. אותי, חצופה שכמוני, יסקלו מיד באבני אשמה. זמן איכות? ברור שאין לך אפשרות לחלק את הזמן בין תשעה ילדים! בית מסודר? הצחקת אותנו! לצאת לקפה עם חברה? אין לך את הזכות! וכך אני מוצאת את עצמי אוגרת ואוגרת את כל התחושות שהן טבעיות לכל אם בישראל. אבל כל אם בישראל יכולה לקטר, חוץ ממני...

אפילו הדודה שלי, שמדברת איתי פעם ביומיים, מסננת אותי. ברגע שהיא שומעת ולו צל צילה של תלונה היא מיד מסיטה את הנושא. היא מבוגרת מדי כדי להתמודד עם המציאות. ומה אני כבר מבקשת? לפעמים גם אני זקוקה לתת למסיכה לנשור, לתת לעצמי להיות אמיתית, לספר על כישלונות בדיוק כמו על הצלחות - בלי כל אשמה או מצפון לא נקי, בלי החשש שמא אני צובעת בשחור את החיים שלי - חייה של אם למשפחה ברוכת ילדים.

ויטמינים וסימפטיה

"החורף עומד להסתיים, ואיתו גם מחלות החורף שתוקפות את הקטנים", הרגעתי את אוסנת ויעל, ממרומי ניסיוני. רותי שכבה על הידיים שלי מותשת מהחום. איך הן לא מבינות, שאלתי את עצמי, שאי אפשר לתת לאחים הגדולים לטפל בתינוקת חולה?

בנוגע לקיטורים, כדאי להבהיר אחת ולתמיד נקודה חשובה: לפעמים החברה לא מבינה שקיטורים של אמהות, הם בסך הכל מקור להנאה. אנחנו חייבות לפרוק מתחים. אנחנו לא מתלוננות כי באמת רע לנו, או קשה לנו, אנחנו בסך הכל מבקשות לקבל טפיחות על השכם, ואם צריך בשביל זה לקטר קיטור אחד או שניים...

הרופא בדק את רותי ופסק דלקת אוזניים חריפה. "ומה שלום האמא?", הדוקטור שאל, ולא חיכה לתשובה. "אוי, אני מרחם עלייך, ילד חולה זה קשה. את בטח עייפה נורא. איך את מחזיקה מעמד? אני לא יודע איך אתן האמהות עושות את זה. גם אני עובד לפעמים במשמרות לילה ובכל זאת, הרבה יותר קשה לקום בלילה לתינוק ולהמשיך אחר כך לטפל בו במשך היום, כאילו לא כלום. תחזיקי מעמד! הנה, אולי תיקחי את דוגמיות הויטמינים שקיבלתי? זה יתן לך קצת כוח".

אולי הרופא לעולם לא ידע, אבל את הכוח לא קיבלתי מהויטמינים שהוא נתן לי. את הכוח קיבלתי מהמילים שלו. זהו, מנת הקיטורים היומית שלי הושלכה הצידה, ללא צורך. קיבלתי את מה שהייתי זקוקה לו בלי לקטר.

"נו, מה הרופא נתן לך?", שאלה אותי אוסנת כשיצאתי מחדר הרופא. חייכתי ועניתי לה: "הוא נתן לי את הזכות לקטר".