הלו, נגב, יש פרנסה?

תסכימו איתי שבעשור או שניים האחרונים, מרכז הארץ קצת ברח מהנגב. הוא רץ קדימה בדהרה של פיתוח ובנייה, השקעות וביזנס בכל התחומים, ונהנה מהזרמה אדירה של משאבים בניגוד לפריפריה (מושג קצת בעייתי במדינה שבה מה שמוגדר כפריפריה, נמצא במרחק של שעת נסיעה אחת מן המרכז). זה בטח לא חדש לאף אחד מכם, אבל מה שברור הוא שבמובן הזה, גם מקומות העבודה הנחשקים ביותר, המשכורות הגבוהות ביותר, מגוון המקצועות הגדול ביותר ואפשרויות הפרנסה הטובות ביותר נמצאות במרכז.

נכון, מצב בעייתי, אבל מאז שהגעתי לכאן הבנתי שלהתחיל בקטן זה לא חיסרון. זה דווקא יתרון. הנגב אמנם לא מפותח כמו המרכז, אבל אפשר להסתכל עליו בשתי דרכים: שממה צחיחה וחסרת חיים, או כר פורה ליצירה חדשה וחיובית.

אם בוחרים בנקודת המבט השנייה, הוורדרדה, הנגב הוא אכן "מרחב האפשרויות של ישראל", גם אם לא בדיוק במובן שמחברי הסלוגן דמיינו לעצמם.

קחו לדוגמה את התיירות. יש יותר מסיבה אחת מדוע רוב הישראלים מעדיפים את הצימרים של הגליל על-פני הנגב. זה לא רק הירוק בעיניים, זה גם ההיצע, האיכות והאפשרויות. אבל מה שברור כבר היום, הוא שבעוד 15 או עשרים שנה לא בהכרח המצב יישאר ככה. גם לזה יש אלף ואחת סיבות - מכביש חוצה ישראל ועד תוכניות פיתוח - אבל הסיבה העיקרית היא שהמדינה שלנו קטנה, ואין לה הרבה לאן להתפשט. בוודאי שלא במחיר סביר עבור איכות חיים ראויה. 

איך שלא מסתכלים על זה, ואם אוהבים את זה או אם לאו, הנגב יתפתח. מי שנמצא כאן כבר עכשיו ויתחיל, אפילו בקטן, ייהנה מיתרון משמעותי בעתיד. זה תמיד כך, בכל מקום, ועכשיו זה נכון לדרום.

להתחיל בקטן 

אבל בואו נחזור רגע אחורה, למקרה האישי שלנו, לכאן ועכשיו. כשאשתי, בתי ואני יצאנו מתל-אביב לפני כשנתיים וחצי, עברנו קודם כל לגור במושב ליד לטרון. עדיין מחוברים בטבור לעיר הגדולה, התניידנו כמעט מדי יום ברכבת, שהנסיעה בה אורכת 11 דקות מרמלה לתחנת ההגנה. כבר אז היה לנו ברור שאנחנו לא רוצים לגור בעיר, אבל לא יכולנו להרשות לעצמנו לוותר על הפרנסה.

אז התחלנו בקטן. עשינו התאמות, שינינו והקפדנו שהשינוי לא יפגע בהכנסה. אחר-כך עברנו למקום רחוק יותר, ליד ירושלים, מרחק של כמעט שעה נסיעה מתל-אביב. בשלב הזה היינו עדיין מחוברים לעיר, אבל פחות. הרבה יותר עבודה מהבית והעברה של חלקים מהעבודה שלנו למקומות אחרים, כולל באר-שבע.

בסופו של דבר, כשהרגשנו מוכנים, עברנו לכאן, מרחק נסיעה של שעה וחצי מתל-אביב. כאן אנחנו כבר ממש לא יכולים להרשות לעצמנו להיות תלויים לגמרי במרכז הארץ לפרנסתנו. שוב עשינו קצת התאמות ושינויים, אבל המגמה נשמרה - ההכנסה לא נפגעת וההוצאות נותרות סבירות.

על חלומות ופתיחות

שנינו עצמאים, ולעצמאים המעבר הזה אולי יותר אפשרי. צריך לעשות אותו בהדרגה ובזהירות, אבל הוא אפשרי. לגבי שכירים המצב שונה. מצד אחד, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבאמת יש אבטלה בדרום ומחסור חמור במקומות עבודה, ואני ממש לא יודע לומר אם יש כאן משרות פנויות, כמה ובאילו תחומים. מצד שני, גופים ומוסדות שונים, תנועת ההתיישבות "אור" למשל, מציעים בנקים של משרות ומשמשים כמעין "לשכת עבודה". ההיצע שלהם מרשים למדי, בעיקר בתחום המשרות הדורשות הכשרה מיוחדת, בתחומי ההיי-טק והניהול לדוגמה.

בשורה התחתונה, כל אדם וכל משפחה צריכים להחליט בשביל עצמם אם זה מה שהם רוצים, ואם כן, הם צריכים לאפשר לעצמם את המעבר. אם החלטתם שאתם רוצים לגור בנגב - ויש הרבה סיבות טובות לעשות זאת - קודם כל אתם צריכים

לשאול את עצמכם איך תעשו את זה.  

יש לכם מקצוע? לא חסרים ארגונים וגופים שמסייעים במציאת עבודה. תבררו, אולי ייצא מזה משהו. יש לכם רעיון לעסק? נסו לבדוק מי מספק מענקים והלוואות, ליווי והדרכה. יש תמיכה ביוזמות חקלאיות, בעיקר כשמדובר בחקלאות אורגנית, וגם בפרויקטים תיירותיים. אפילו אצלנו בקיבוץ יש משרה פנויה פה ושם. מי שרוצה לעשות שינוי בחיים או לבנות עסק, ימצא פתיחות רבה במועצה האזורית, גופים אחרים וקרנות מקרנות שונות (קרן "שמש" לדוגמה). 

הנה למשל זוג שהגיעו לבקר כאן בשבוע שעבר בעקבות הטור, שכבר החל לחפש תעסוקה באזור לפני זמן מה, ואחד מהם אף זכה להצעת עבודה אותה הוא שוקל ברצינות. בני זוג נוספים שמתעניינים במעבר לכרמים ביקרו כאן שבוע לפניהם, ומבקשים להגר משום שיש להם יוזמה עסקית מעניינת שיכולה להשתלב במה שמתרחש בנגב באופן מושלם. ואנחנו? אני עובד בעיקר מהבית ונוסע אחת לעשרה ימים לתל-אביב. אשתי מפעילה חנות לבגדים יד שניה בתל-אביב ונוסעת אליה פעמיים בשבוע ברכב או ברכבת (למרבה האירוניה, הבחירה במכונית מאריכה מאוד את זמן הנסיעה).

אם לפתח, אז כמו שצריך

הנגב עדיין אינו מפותח כמו המרכז, זה נכון, אבל המצב הופך אותו למועמד לפיתוח. ואם כבר פיתוח, אז כדי להימנע מהשגיאות שנעשו במרכז, חושבים כאן כבר היום במושגים של פיתוח בר-קיימא. מרכז "השל" ומרכז השלטון המקומי, יחד עם גורמים נוספים שעוסקים באיכות הסביבה, מפעילים כבר היום תוכניות פיתוח ירוקות. "המרכז לקיימות מקומית" מנהיג הכשרות והשתלמויות לבעלי תפקידים ברמה המקומית והאזורית. המועצה שלנו, למשל, שותפה למהלך אותו מממן האיחוד האירופי. גם התוכנית האסטרטגית לפיתוח הנגב מדברת בשפה הזאת, ומה שאנחנו שואפים לעשות כאן, בכרמים, תואם את האג'נדה. 

ומה עם תעסוקה? פיתוח בר-קיימא פירושו גם דאגה לפרנסה. במובן הזה, החיסרון של הנגב - חוסר פיתוחו - הוא גם יתרונו הגדול ביותר. בטורים הבאים אעסוק בפיתוח סביבתי לא מעט. בינתיים, אני רק יכול לומר שאין כמעט ספק שהנגב יתפתח בשנים הקרובות (חלקכם יוסיפו "לצערי" אחרי המשפט הזה, וחלקכם מן הסתם לא). בואו רק נקווה שהפיתוח ייעשה כמו שצריך.

• אודי נתן, 34, עבר עם משפחתו מת"א לקיבוץ כרמים שבנגב, כדי להיות שותף בהקמת כפר אקולוגי. מדי יום רביעי הוא מתאר את תהליך ההקמה ואת החיים מנקודת מבטו של זוג צעיר שהגיע לדרום מן המרכז השבע
  

• ליצירת קשר ופרטים נוספים כיתבו לאימייל udidan@gmail.com