המכשפה אמרה בדיוק מתי אפגוש את הגבר שלי
היא אמרה לי שבעוד כחודשיים אמצא עבודה שמתאימה לי, ושבמהלך 74 יום אפגוש בחור, עלם חמודות. אני כבר מכירה אותו, אבל רק ב"שלום-שלום", והוא הגבר שלי
נכנסתי לחדר לבן וריק עם שולחן כתיבה גדול, והיא התגלתה כאשה נחמדה. ביקשה ממני שם פרטי, שם משפחה, שם האב ותאריך לידה. הרגשתי שאני בראיון עבודה. עד כאן, בסדר. ואז היא לקחה ספר תהילים קטן, ביקשה ממני לעלעל בו ולהצביע על משפט, וסיפרה לי מה הולך לקרות. היא הולכת להיכנס לטראנס ולדבר עם מלאך. ושאני לא אפריע. יתנו לי זמן בסוף לשאלות. אמרתי טוב.
האמת, הייתי מופתעת
הצבעתי על משפט, העיניים שלה התגלגלו אחורה, והיא התחילה להגיד ולכתוב עלי דברים, בעיניים עצומות. האמת, הייתי מופתעת. מי שלא יודע עלי כלום ואומר דברים כאלה על העבר שלי ועל מי שאני, ועל איך שגדלתי. לא יכול להיות שלא עשתה שיעורי בית. זה היה מדויק, מפחיד עד כמה. אז הפכתי להיות קצת פחות סקפטית. היא אמרה לי רק שני דברים על העתיד. שבעוד חודשיים בערך אמצא עבודה שמתאימה לי, ושבמהלך 74 יום, אני אפגוש בחור, עלם חמודות. אני כבר מכירה אותו, אבל רק ב"שלום-שלום", והוא הגבר שלי, שצריך להיות לצידי, שככה נכתב, והוא מקסים ומדהים ונכון. לי. והיא אמרה לי עוד כמה דברים, רק שכבר לא הייתי ממש מאופסת.
בכל מקרה, מכל מה שהיא אמרה לי, אני, מה אני עשיתי? ברגע שחזרתי הביתה פתחתי יומן והתחלתי לספור 74 יום. זה יצא יום העצמאות. סימנתי אותו בעיגול, עם כוכבית וסמיילי. ובינתיים, עברתי במוח על כל הגברים בחיי שאמרתי להם "שלום" והם ענו לי "שלום" והתחלתי לעשות רשימות. זה נראה לי יותר, ההוא נראה לי פחות, הייתי רוצה שזה יהיה הוא, ולא ההוא. הקיצר, היה לי עם מה להתעסק. כיף לי!
תוך קצת פחות מחודשיים באמת מצאתי עבודה. הימים הפכו קצרים יותר, וכך גם הזמן. ואין בחור ואין עונה. אבל אני מחכה, סופרת ימים.
בלילה שלפני ליל הסדר ישבתי עם חברה בפאב השכונתי. רצינו לעשות לעצמנו קצת סדר בראש לפני שהמשפחה תבוא ותשאל "נו? אז מה אצלך? יש חבר? משהו?". פתאום גיליתי כי שני גברברים חדשים הצטרפו למערכה, בשולחן לידינו, משחקים שש-בש. זיהיתי אותם מיד. אחד מהם היה עידו, השני היה החבר שלו. את עידו פגשתי לפני שלוש שנים בפאב, כשרבנו על מקום ישיבה על הבר. למזל כולנו, התפנו ארבעה מקומות תוך דקה, זה ליד זה.
ממש רציתי להכיר אותו. לא יודעת מה היה בו
וכך התיישבנו, הוא עם החבר שלו ואני עם חברתי. הבירה נמזגת, והעולם כמנהגו נוהג. אני מדברת עם חברתי, הוא עם חברו, והכל טוב. רק שממש רציתי להכיר אותו. לא יודעת מה היה בו. היתה לי הרגשה שכזו. אחרי כמה זמן שאלתי אותו משהו על החולצה שלו, ומכאן והלאה אי אפשר היה לעצור אותנו. אחרי כמה שעות של דיבור קסום וכימיה מדהימה, הוא הלך לביתו, אחרי שלקח מספר טלפון. בל נשכח כמה נשיקות על הדרך. והילדה היתה מאוהבת.
עידו הפך להיות מה שאני מכנה "אהבת חיי הבלתי ממומשת". במהלך שלוש השנים שחלפו מאז שנפגשנו בפעם הראשונה נפגשנו כמה וכמה פעמים. אבל בכל פעם שהתקרבנו, הוא השכיל לברוח מיד אחרי, בטענה שזה "לא זה". ואז, אחרי כמה זמן היה חוזר לגשש. לא ראיתי אותו בערך שנה מאז הבריחה האחרונה שלו, והנה הוא שוב מול הפנים שלי. בטריטוריה שלי.
אני כבר חושבת ללכת, אבל הוא מסמן לי שלום, ואני מסמנת בחזרה. תוך שנייה הוא מתיישב בשולחן שלי, תוך חצי שעה חברתי מבינה את הרמזים והולכת. חצי שנייה אחרי זה אני מפילה את כל המגננות ואנחנו שוב שוקעים בשיחה מופלאה, שעה-שעתיים אחרי זה אנחנו שוב מתנשקים. אחח, התגעגעתי.
אי אפשר לעצור את זה. הוא ממגנט אותי. הוא מרגיש לי בבית. אנחנו כל כך דומים, וכל כך כיף לי איתו, ואני לא מסוגלת לכעוס עליו. גבר אחר שהיה משחק איתי ככה כבר מזמן היה נזרק מכל המדרגות, אבל לא עידו. לא יודעת מה יש בו, שגרם לכך שהוא הפך לדייר קבע בלב שלי. יש לו שם חדר משלו, גדול ויפה ונקי. ונעול.
הוא ליווה אותי הביתה, ואז הלך. שוב. בלי לחזור.
ואמרתי לעצמי זהו, הדס. זה לא הוא. הוא לא בחור ה-74 יום, והוא כנראה גם לא הבחור שלך. לא משנה כמה היית רוצה. די, מספיק עם זה. יש גבול לכל תעלול.
וכך מצאתי את עצמי שוב מריצה שמות ופנים מהעבר שלי, ונזכרתי באיזה בחורון שהכרתי כשהייתי בארצות הברית. היינו צריכים לצאת מטעם העבודה מסאן-פרנסיסיקו לסיאטל, ונתנו לנו ואן. נסענו עשר שעות, עשרה אנשים, ולמרות הנוף המדהים, הרגשתי קלסטרופוביה קלה. הדבר היחיד שהחזיק אותי היה ז'קט שמצאתי בתא המטען. בחיים שלי, אף פריט לבוש לא דיבר אלי ככה. זה היה ז'קט גברי, עשוי ז'מש חום, יד שנייה, עם כיסים גדולים ומרובעים בעלי כפתורים גדולים מדי. ובפנים, על התגית, היה רשום בעט כחול "אלון". היה בז'קט ההוא שקט, היה בו תום. ראו שהוא לא נקנה בגלל פירמה או סטייל, אלא בגלל חיבור. הוא הפך להיות הכיסוי שלי בוואן. איתו הרגשתי קצת בבית, קצת באינטימיות, למרות כל האחרים. עד שהגענו לפורטלנד, שם נפגשנו עם קבוצה אחרת, ועם בעל הז'קט. בחור גבוה, בלונדיני, מתולתל, עם עיניים כחולות נוגות ואף קצת עקום. הוא שידר שלווה ושקט, ומיד ידעתי שזה הוא - הז'קט לא יכול היה להיות של משהו אחר. מסרתי לו את הז'קט, הוא הודה לי בחיוך וחזר לחדרו. כשחזרנו לסאן פרנסיסקו אפילו יצא לנו לעבוד יחד איזה יומיים, אבל מאז לא ראיתי אותו. אבל בתוך חרדת הבדידות שלי ולאור העובדה שנותרו לי יומיים בלבד ל-74 יום, החלטתי שזה הוא.
כל הארץ דגלים דגלים, ואין זכר לז'קט
את ערב יום העצמאות ביליתי במסיבת גג, בעצם, את רוב הזמן ביליתי בלהקיא את האלכוהול הזול ששתיתי. למחרת קמתי אפופה-משהו, החלפתי בערך את כל הארון פעמיים עד שמצאתי את הלבוש הנכון, סקסי אבל לא יותר מדי, אספתי את חברתי ונסעתי חדורת מטרה. איפה לא היינו? מאכזיב לחיפה עד נתניה עד הרצליה, לכל אורך החוף. אין בית קפה/פאב/מסעדה שלא היינו בו, וכלום. כל הארץ דגלים דגלים, ואין זכר לז'קט. בכל מקום אני תרה אחרי כל גבר שעובר בזווית עיני, אולי אמצא את אותו ז'קט. הרי הבטיחו לי, 74 יום. אבל לא. כבר בא הלילה, וחושך על פני תהום.
אמרתי לחברתי, טוב, זה לא יקרה. עזבי אותך, בואי לבירה. מובסות משהו נכנסנו לבר השכונתי, עייפות ולא מרוצות. ואת מי אני רואה שם, מכל הגברים שבעולם?
יפה. את עידו.
פתאום אני מרגישה ידיים על כל הגוף שלי. נראה שכמעט נפלתי. "את חיוורת כמו סיד", אמרה חברתי, "שבי". וכך ישבתי לי, עם הבירה, מתצפתת על עידו. הוא קלט אותי אחרי כמה זמן. אמר שלום מרחוק, בחיוך מהוסס. אני הזזתי גבה או שתיים, חייכתי קצת, אבל בגדול הייתי עסוקה בלהזכיר ללב שלי לפעום.
ואז הוא הלך.
קיללתי את המכשפה ההיא, וקיללתי את עצמי על זה שהאמנתי, וקיללתי את כל העולם. וכבר התחלתי להאמין שיש שם אנשים קטנים כאלה, שיושבים למעלה, מסתכלים, ופשוט צוחקים עלי. בואו, אמרתי, פותחת את זרועותיי לרווחה, בואו, תעשו ממני צחוק. אין בעיה. רק תודיעו לי לפני. אני מוכנה להיות חלק מהתסריט שלכם, באמת, אבל למה אתם צריכים לדחוף אצבעות בדיוק איפה שהכי כואב?
איכשהו הצלחתי להירדם. דבר ראשון על הבוקר התקשרתי למכשפה וייבבתי לה. "אבל אמרת לי, 74 יום, אבל אמרת!"
היא שתקה, ואז ענתה: "הכל בידיים שלך. תזַמני! תזַמני! את כנראה לא מזמנת נכון!" ובין לבין שמעתי את הבן שלה מזמן לעצמו עוד מנת קורנפלקס.
סגרתי את הטלפון בעצבים. כבר התחלתי לחשוב שאולי באמת אני לא מזַמנת נכון, או שאולי אני תקועה. ואז שאלתי את עצמי, בשביל מה אני צריכה ללכת למכשפה שתגיד לי שאני לבד בגלל שאני לא מזַמנת נכון ו/או לא מסתובבת ב"חוגים" הנכונים? הרי בשביל זה כבר יש לי את אמא שלי.
בכל מקרה, אם ראיתם איזה נסיך קטן שעכשיו הוא כבר גדול, עם ז'קט ז'מש חום קצת מהוה, הזמינוהו אלי. תודה.
לפנייה לכתב/ת 
