ב"הארץ" מתים עלי

פתגם עברי אחד אומר: "אין ממנים פרנס על הציבור, אלא אם כן יש מאחוריו קופת שרצים". הפירוש המוצע לפתגם זה, אם לא מסתכלים עליו בציניות הראויה לו, היא שיש למנות מנהיג שלא יתגאה על הציבור. אחד כזה, בעל עבר קצת קלוקל, יידע לשמור על ענווה וצניעות ראויים.

לא ברור אם השר לביטחון פנים אבי דיכטר מכיר את הפתגם הזה. אך אם זהו המניע שלו למנות את יעקב גנות למפכ"ל המשטרה, הרי שיש בכל זאת חכמה כלשהי במעשהו. אם לאו, יקשה מאוד על הציבור למצוא את ההיגיון במעשה האיוולת השלטוני התורן: ביום שבו המפכ"ל קראדי מתפטר על רקע מה שנראה כהתנהלות שדבק בה רבב, ממנה השר במקומו אדם שרבב מגונה מעטר את עברו.

אמש התגאה דיכטר בסיפור הבא: "אתמול", הוא סיפר לי, "נפגשתי עם 15 מבכירי עיתון 'הארץ'. הנושא שעל הפרק, איך לא, היה המינוי של גנות

למפכ"ל. מחציתם, מסתבר, תומכים במינוי. גם הם נדהמו מעובדה זאת. אני מדבר איתך על עיתון הארץ, כן? זה רק מוכיח שלא טעיתי. האדם זוכה בבית המשפט. הוא ראוי להיות מפכ"ל. ידעתי על הכתם בעברו ולמרות זאת אני חושב שהוא יכול לשקם את המשטרה".

אלא שהדיון החשוב באמת הוא האם השר דיכטר ואנשיו, שלהם חלק לא מועט בהבאת מועמד זה דווקא לתפקיד, סמאו מראות? האם אינם מבינים שהציבור מאס זה כבר במינויים שלטוניים של אנשים נתונים במחלוקת? האם הם באמת מאמינים, כפי שטען השר, שאין אדם ראוי יותר מגנות לתפקיד? אין צדיק בסדום בה סובבים חייהם הפוליטיים? לא נמצא נקי מרבב בכל העמורה הזאת שלהם?

אולי ראוי לו לשר לביטחון פנים לשוב אל כור מחצבתו, בסיירת מטכ"ל ובשב"כ, ולגלות כמה צדיקים, ישרי דרך, נקיי כפיים ובעלי יכולת ביצוע, הוא יכול למצוא שם. שייקח אותם כמועמדים, רגע לפני שגם הם מחליטים שאם בארזים נפלה שלהבת, הרי שאין לנו כל תקווה מהשלטון הזה בישראל.

שטימונג ואבשטימונג

כששואלים את היועץ האסטרטגי אייל ארד, מה עלול לגרום לאולמרט לוותר על כיסאו, הוא חוזר לאחת מאמרות השפר של זאב ז'בוטינסקי. "על השטימונג והאבשטימונג שמעת?" הוא שואל, בקוטעו שיחת רעים במזנון הח"כים בכנסת עם ד"ר יובל שטייניץ מבכירי הליכוד.

וההסבר? "בתרגום חופשי מגרמנית: יש לעשות אבחנה בין מצב הרוח הציבורי, שזה השטימונג, לבין המציאות הנכפית על איש השלטון, הצבעה בבחירות, שזה האבשטימונג. השטימונג של אולמרט אומר שמצב הרוח הציבורי כלפיו הוא חרא, אבל האבשטימונג שלו אומר שיש לו קואליציה יציבה, אין לו בחירות בפתח ואף אחד לא כופה עליו להניח את המפתחות וללכת".

אבל בעוד אולמרט נהנה מכך שאף אחד עוד לא ממש רואה את האבשטימונג באופק הקרוב, הרי שבמחשכי קדימה נקשרים הקשרים ונטוות העסקות הפוליטיות כדי לברור מי יוכל להחליף את הראש שכשל. ממלאת המקום לבני היא מועמדת טבעית. גם השרים דיכטר, מופז ואפילו מאיר שטרית, רואים עצמם ראויים. כלפי חוץ יציגו אלה ואחרים נאמנות, אך בחדרי חדרים נבחנות הקומבינות שיביאו מי מהם לשלטון.

אף אחד מהם לא רוצה להישאר על הרציף, אם וכאשר וינוגרד ישלח באולמרט חץ מכוון, או כאשר היועץ המשפטי לממשלה יחליט, חלילה וחס, שיש מקום להעמיד ראש ממשלה בישראל לדין בפרשת הבית בכרמיה, בפרשת בנק לאומי, או בפרשת המינויים ברשות לעסקים קטנים. כולם, מסתבר, יודעים שלכל שטימנוג יש את האבשטימונג שלו.

נשוב נלך אל הר הבית

בשבוע הבא, אם ירצה ראש הממשלה ארדואן, יבואו שלושה טורקים אל שער המוגרבים בואכה הר הבית. הם יבחנו את החפירות המיותרות של רשות העתיקות מתחת לסוללה העולה אל השער, ידברו עם השר יעקב אדרי הממונה על ירושלים ועם אנשי הוואקף המוסלמי, ויעבירו את רשמיהם חזרה אל הבירה אנקרה.

הדו"ח שלהם יאפשר לטורקים בפרט ולמוסלמים בכלל, לקבוע אם ישראל אכן פגעה בקדשי האיסלאם. אולם אולמרט אינו מוטרד מבואם, גם השר אדרי לא.

 אין להם מה להסתיר הם אומרים. הכול היה מתואם, כולל עם אנשי הוואקף והקהילה הבינלאומית. עבודות החפירה נערכת בשטח ריבוני ישראלי, מחוץ להר הבית. העבודה להקמת הגשר החדש נדחתה למועד אחר וכך, תודה לאל, גם מלחמות הקודש.

בינתיים, מסתבר, שככה המהומה במקום. בשקט בשקט חזרו החיים למסלולם סביב הכותל המערבי ומסגד אל-אקצה. אפילו היהודים עולים שוב אל הר הבית דרך שער המוגרבים והסוללה המטה לנפול שלו. גם ראאד סלאח ומחרחרי מלחמות הדת שלו מהתנועה האיסלאמית מעדיפים להיוותר בצפון, שלא לעורר עליהם עוד את חמת המשטרה.

השקט השורר עתה במקום אינו מסגיר את המתח שעדיין רוחש שם. הלקח הוא לממשלת ישראל, הנחרצת אך לא חכמה: הידברות מונעת התנגשות וריבונות כוחנית עלולה להיות מתכון לערעור קניינך.