בואכם לשלום ל"מערב הפרוע" של ישראל

לדניאלה זוגתי ולי יש מחברת עם כריכה אדומה. מחברת עבה למדי בת 150 דפים שבה כתובים בפירוט כל פגישה, כל סיור, כל אדם שפגשנו, כל רעיון שהעלה איזה חבר או מישהו שדיבר איתנו על הדרך. אותה הדרך ארכה כשנה וחצי, והיום המחברת מלאה עד אפס מקום. פתחתי אותה עכשיו, למרות שבדרך-כלל לא אני זה שכותב בה, כי רציתי לספר לכם איך הגעתי לכאן ולמה. אני חושב שאזדקק ליותר מטור אחד. 

הכל התחיל בערב אחד, כשנפגשנו עם זוג חברים שהסתובבו בדרום וחשבו להצטרף ליישוב בנגב. זה היה לפני שנה וחצי, אולי קצת יותר. באותה תקופה גם אנחנו חיפשנו מקום חדש לגור בו, אך למרות שחרשנו את הגליל לא ממש הרגשנו שמצאנו בדיוק את מה שאנחנו רוצים. אז החלטנו לנסות ולדמיין את המקום, לפרוט

את הפנטזיה לפרטי-פרטים. מה יהיה שם? מילים כמו eco-village, בר-קיימא, פרמקלצ'ר ואלטרנטיבה נזרקו לאוויר. והכל במחברת.

מא אותו ערב והלאה, המאפיין הבולט של המחברת הוא שהיא מכילה הרבה מאוד שמות של אנשים. המון אנשים. פעילי שטח בעמותות לשינוי חברתי וכלכלי, מנהלי ארגונים סביבתיים, אנשי קק"ל, עובדי מועצות אזוריות, אדריכלים ירוקים, יועצים מסוגים שונים - וגם הרבה שמות של אנשים ללא תואר מיוחד. שם פרטי שלידו, בגרשיים, מצוין שם יישוב כמו לוטן, עזוז, צוקים, באר מלכה, נאות סמדר, מצפה רמון, סמר, שחרות וירוחם. אנשים עימם נפגשנו וכאלה שסתם דיברנו איתם בטלפון, וגם שמות ששמרנו להמשך הדרך ונאספו במהלך שנה וחצי של חיפושים.

באר מילכה: בא למועצה יישוב חדש

החיפוש התחיל באזור ניצנה, שם נפגשנו עם ראש מועצת רמת הנגב שמוליק ריפמן ועם מנהל המחלקה לפיתוח אזורי במועצה. רמת הנגב היא המועצה בעלת שטח השיפוט הגדול ביותר בישראל, אבל חיים בתחומה רק 3,700 תושבים. חבל ארץ צחיח וריק. מהרגע הראשון היה ברור שהשניים פתוחים לשמוע הכל. האזור הזה משווע לתושבים חדשים.

קודם כל עלינו לדיונה הענקית שעליה עמד לקום היישוב באר מילכה, בדיוק מול הגבול המצרי. הנוף מהדיונה מטריף, אבל הניתוק היה קצת יותר מדי בשבילנו. לא רצינו להתרחק כל-כך מאנשים, ממשפחה, מחברים. רצינו קשר עם קהילות נוספות. מה גם שמהרגע הראשון אמר לנו כל מי שעוסק באקולוגיה שהיישוב הזה מיותר ובכלל, שהקמת יישובים חדשים במדינה הזאת היא עניין לא הכרחי והרסני לסביבה. במקרה של באר מילכה הטיעון היה שאין סיבה להקים התיישבות חדשה על דיונה בתולית, כשבמרחק שלושה קילומטרים ממנה שוכן היישוב כמהין שזקוק לחיזוק. זה הרס בתי גידול, זו פלישה נוספת אל תוך הטבע, הסבירו לנו. כשעמדנו שם למעלה, על הדיונה, אי אפשר היה שלא לפקפק בנחיצות ההקמה. חבל על הדיונה הזאת. חבל.

באנו עם ראש פתוח, אמרנו לעצמנו שאם באר מילכה יקום בכל מקרה, לפחות שיהיה באמת ידידותי לסביבה. נפגשנו עם חברי הגרעין, אנשים מקסימים שאירחו אותנו נהדר, אבל אנחנו באנו עם אג'נדה. והאג'נדה שלהם, לפחות אז, היתה שהם לא רוצים אג'נדה. הם לא רצו תוויות משום סוג שהוא על היישוב ושאפו לספק חופש לכל-אחד לעשות כרצונו. בכל מקרה, ומקרב לב, שיהיה להם בהצלחה. לפני מספר חודשים הם עלו לקרקע.

עזוז: והשאר? מדבר

אצל עופר מעזוז הניתוק מקבל ממדים עצומים עוד יותר. ישבנו בחאן שלו ארבע שעות וניהלנו שיחה. "לא באנו לכאן כדי להפריח את השממה, באנו לחיות במדבר", הוא אמר לנו. אתה מסתכל סביב ומאמין לו. הדרך לשם, לעזוז, כמו לקוחה ממדינה אחרת, מעולם אחר. שדה תעופה נטוש, ענקי, רובץ מימין חלק ניכר מהנסיעה. והשאר? מדבר. שעת נסיעה מכל מקום יישוב, הרבה יותר מזה ליישוב גדול. מקום לאינדיבידואליסט כמו עופר, שהשכנים שלו אינדיבידואליסטים בדיוק כמותו. קהילה של כעשר משפחות שמגיעות מרקעים שונים ומחזיקות באמונות שונות.

בעזוז לא רצו להתפשר על בניית קבע בסגנון המקובל. במשך שנים, למשל, התנגדו ביישוב לתאורת רחוב. כי לא רואים את השמים בלילה. הם הלכו רחוק עד-כדי-כך שבמשך שנים סירבו המוסדות לחבר אותם לחשמל. אבל בסופו של דבר, אחרי שנים רבות של חיים עם גנרטורים או נרות, הם השיגו את מה שרצו. פיתוח שמתחשב ברצונותיהם ומשתלב בסביבה הטבעית.

כפר עדיאל: סטרט-אפ של החיים

אנשי עזוז הם רק דוגמה אחת לכך שבנגב עושים את זה אחרת. יש כאן לא מעט אנשים שלא נראים, לא מתנהגים ולא רוצים את מה שרוב האנשים במדינה רוצים. יוצאים מזה הרבה מאוד דברים מעניינים כמו עזוז וכמו באר מילכה. וגם, בצורה

קצת אחרת, כמו כפר עדיאל של עמותת "איילים".

למקום הגענו דרך היכרות אישית ארוכה עם מקימי העמותה מתן דאהן ודני גליקסברג. מכלום, האנשים האלה הרימו כפר סטודנטים שצמוד ליישוב הקיים אשלים, פיתחו תוכנית מעורבות חברתית ומשכו למקום עשרות, היום כבר מאות, סטודנטים מאוניברסיטת בן גוריון. עד עתה הקימה העמותה חמישה כפרי סטודנטים בנגב ובגליל, שנבנו והורחבו במהלך חופשות הקיץ על-ידי הסטודנטים החברים בה. זה מה שהם עושים. אין להם סטרט-אפ של היי-טק, יש להם סטרט-אפ מסוג אחר. 

המערב הפרוע של ישראל

גם אצלנו התפתח סוג של סטרט-אפ, והתחלנו לקבל תשובות לכל מיני שאלות. היה לנו לגמרי ברור, למשל, שהקמת יישוב חדש לא באה בחשבון. בסופו של דבר, המקום בו נגור יהיה יישוב קיים. לאורך הדרך ראינו המון יישובים שזקוקים ומוכנים להתרחב, להשתנות, להיפתח. זה קורה בכל מיני מקומות: יש קיבוץ עירוני באופקים, יש קהילה חדשה ומרתקת במצפה רמון. אבל עוד נגיע לזה.

אנחנו לא עופר מעזוז, ולא האנשים של באר מילכה. האמת היא שממילא אין הרבה אנשים כאלה באופן כללי ולכן, אני מאמין, ואמר לנו את זה גם אחד מכותבי פרק ההתיישבות בתוכנית האסטרטגית לפיתוח הנגב, שהיישובים האלה יישארו תמיד מבודדים. אני בטוח שהאנשים שגרים שם דווקא ישמחו שמוע את זה.

הנגב הוא אזור הספר של מדינת ישראל, לטוב ולרע. כמעט כל מי שגר פה מתמודד, כמו שכולם שומעים ורואים, עם דברים שבמרכז הארץ לא היו נסבלים ולו לרגע. במובן הזה, הוא קצת כמו המערב הפרוע. יש כאן המון חספוס, המון קשיים והמון פשעים בין אדם לאדם ובין אדם לסביבה כאחד, אבל יש כאן גם אנשים שבוראים דברים מופלאים במו ידיהם. אין לי ספק שבעתיד הם גם יקצרו את הפירות.

אז הנה, למרות שלא רצינו רחוק, הסיור הבא שלנו ייקח אותנו רחוק עוד יותר. למצפה רמון, ומשם לערבה. הרי הזהרתי שאזדקק ליותר מטור אחד. 

• אודי נתן, 34, עבר עם משפחתו מתל-אביב לקיבוץ כרמים שבנגב, כדי לקחת חלק בהקמת כפר אקולוגי. מדי יום רביעי הוא מתאר את התהליך, ואת החיים מנקודת מבטו של זוג צעיר שהגיע לדרום מן המרכז השבע
  

• ליצירת קשר ופרטים נוספים כיתבו לאימייל udidan@gmail.com