שתף קטע נבחר
צילום: אודי נתן

מפריחים את השממה (אבל קצת אחרת)

"הרקדנים ניר בן גל וליאת דרור שהיכרנו במצפה רמון, אנשי קיבוץ נאות סמדר ורבים אחרים שפגשנו, מהווים מקור השראה פוקח עיניים. אנחנו לא רקדנים ולא אמנים, והחיפוש שלנו לא כולל פן רוחני מוצהר, אבל בכל-אחד מהם יש משהו עמוק ואמיתי שאפשר ללמוד וליישם". אודי נתן מתוודע לחלוצים החדשים של הנגב

ברשותכם, לפני שאני פונה להמשיך ולספר לכם על קורות שיטוטינו ברחבי הדרום, אני חייב לחלוק איתכם משהו קטן: מאז תחילת כתיבת הטור פונים אליי אנשים רבים. חלקם מספרים על חוויותיהם האישיות בתחומים דומים, אחרים מביעים תמיכה, כמה מהם מבקשים להישאר בקשר ולהתעדכן מדי פעם - ולא מעט מביעים עניין של ממש להצטרף כבר עכשיו למה שקורה בכרמים, מתוכם כמה כבר ביקרו כאן והחלו את תהליך הקליטה.

 

כשהתחלנו את דרכנו לכאן, ולאורך הדרך כולה, היה ברור לנו שיש עוד אנשים שרוצים פחות או יותר את מה שאנחנו רוצים. שמחפשים פיתרון התיישבותי אחר, שרוצים לשלב חיי קהילה עם מעורבות חברתית ואחריות סביבתית, שמבקשים לחיות עם אנשים מכל קצות החברה הישראלית, מכל הרקעים והמעמדות

הכלכליים. עכשיו, אחרי שהתהליך מתחיל לקבל קצת פרסום, אני גם רואה אותם בעיניים. רווקים וזוגות, עם או בלי ילדים, מחנכים וחקלאים, עצמאים ושכירים. הם באים, וזה מעודד מאוד. במובן הזה, אני חייב לספק טפיחת שכם קלה לכל מי שמעורב במה שקורה כאן.

 

זהו. עכשיו מספיק עם ההשתפכות, ומכאן נעבור להמשך השיטוט שלנו בנגב. גם הוא, בהתאם לרוח הדברים, עומד בסימן אנשים שונים שבוראים לעצמם מציאות אחרת במו ידיהם.

 

מתל-אביב התרבותית למצפה רמון היבשושית

משהו מעניין קורה במצפה רמון, ואני לא מדבר על החשדות לשוחד בבחירות המקומיות האחרונות. צריך רק לקחת ליד עותק של המגזין "כביש 40", שיוצא לאור בעיירה הדרומית הזאת, כדי לחוש את האנרגיות. אנחנו הגענו לשם לראשונה בדרך לערבה, לפני כשנה וחצי. התחנה הראשונה במצפה היתה האנגר "אדמה".

 

צמד הרקדנים והכוריאוגרפים הידועים ליאת דרור וניר בן גל עברו לכאן מתל-אביב והקימו, בתוך האנגר באזור התעשייה, חלל שמשמש כסטודיו למחול ואולם מופעים, ומארח סדנאות, הרצאות ואירועים תרבותיים ורוחניים. הבנייה והעיצוב של ההאנגר, שמצטיין ביצירתיות מרתקת, נעשו ונעשים גם כיום בידי רקדני הלהקה שלהם, וסביב לו גינה אורגנית ופינת חי קטנה המספקת ביצים וחלב עזים.

 

אנחנו רק התכוונו לישון שם, לא לרקוד או להשתתף באיזו סדנה. היינו לבד, והתמזל מזלנו לתפוס את ניר לכמה שעות של שיחה על הדרום ועל מצפה רמון בפרט. איך אדם כזה, שהגיע לפסגות של ממש בתרבות ובאמנות בארץ ובעולם - ובכלל זה פרסים ותהילה - מוצא את עצמו מהגר למצפה רמון היבשושית? דיברנו הרבה על מדבר ותנועה, על יצירתיות וחופש, על המרחבים של הנגב מול המרכז החונק. אחר-כך יצאנו מחוזקים להסתובב מעט בשכונה. אכלנו במסעדה קטנה שפתחו חברה צעירים, גם הם מהגרים טריים מהמרכז. המשכנו לחנות עבודות יד המציעה גם ריהוט עשוי מאדמה, חיתולים רב-פעמיים מודרניים, תכשיטים בעבודת יד ועוד. קנינו משהו קטן, והמשכנו.

 

כתיירים, חווית הביקור במצפה רמון היתה שונה מאוד ממה שאנחנו מכירים בצפון, למשל. ניכר היה שמי שפגשנו הגיע לכאן כי הוא מחפש משהו שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר. זה מה שלמדנו מניר, ובמובן הזה הנקודה הבאה בטיול שלנו, קיבוץ נאות סמדר, היתה מקרה מובהק עוד יותר. 

 

אגם באמצע המדבר

כבר בכניסה למקום אתה מבין מיד שזה לא קיבוץ רגיל. משמאל אמנם ניצבים בתי קיבוץ מהזן המוכר, והנוי סביבם נראה גם הוא סטנדרטי למדי, אבל מבט קל לימין ואתה נתקל במבנה מדהים בחריגותו. דמיינו משהו שמזכיר קצת את עבודתיו של גאודי, צבוע בצבע ורוד, מקושט באינספור פיתוחים ועיטורים יצוקים - והכל מקצועי ועשוי לעילא.

 

אני לא רוצה להיכנס לרכילות הנוגעת למנהגיהם הרוחניים של חברי הקיבוץ, כי זה ממש לא מענייני. מה שכן, בביקורנו במקום למדנו להבין מיד שהתיאורים על חברי "כת" נאות סמדר מוגזמים, שלא לומר מופרכים, למרות שבעקבות כל אותן שמועות הם שומרים על פרטיותם באדיקות. בשני הביקורים שערכנו במקום לימדו אותנו חברי הקיבוץ מהו ערכה של עבודה משותפת. את בית האמנויות שלהם, אותו מבנה מוזר ומעניין (המכיל, ויסלחו לי ציידי הכתות למיניהם, סדנאות וכיתות

אמנויות), הם בנו בעצמם. המבנה מרוצף כולו ביציקות צבעוניות, עבודת המסגרות היא מלאכת מחשבת והוויטרז'ים הצבעוניים מרהיבים.

 

אבל גם מעבר למבנה המיוחד הזה, בקיבוץ ישנן פינות חמד שלא תראו בשום מקום אחר. מתחם ענק של בוסתנים מטופחים וגם אגם (כן!) עם אי במרכזו, ותעלות מים המובילות אליו. האגם הוא תוצאה של כושר השכנוע המדהים של חברי נאות סמדר, שהצליחו, בדרכם המיוחדת, לשדל את מקורות לחפור אגם באמצע המדבר. בנוסף לכל יש שם גם בית להדגמת בנייה באדמה שנראה כאילו הוא לקוח מז'ורנל עיצוב, ערוגות צמחי תבלין וירקות, וגם חקלאות אורגנית הכוללת בין השאר את מטעי הפרי הדרומיים ביותר בעולם. התנובה מספקת את צרכיו של פונדק נאות סמדר, הנקודה הקולינרית המשובחת ביותר באזור. כל מה שראינו כאן, כל מה שחווינו, אכלנו, שתינו והרגשנו, הוא תוצאה ישירה של עבודה משותפת למען מטרה אחת.

 

לא רקדנים, לא רוחניים

עבורינו, ניר בן גל וליאת דרור, חברי נאות סמדר ואנשים רבים אחרים שפגשנו בדרך, היוו מקור השראה פוקח עיניים. אנחנו לא רקדנים ולא אמנים, החיפוש שלנו לא כולל פן רוחני מוצהר - ובזה אנחנו שונים מהאנשים הללו. אבל למרות זאת, בכל-אחד מהם יש משהו עמוק ואמיתי שאפשר ללמוד וליישם. הם אנשים שמפריחים את השממה בכל יום מחדש, ועושים את זה בדרכם השונה והמיוחדת.

 

גם המשך הטיול שלנו לקח אותנו למחוזות בהם הפרחת השממה ממשיכה באותו אופן ממש. קיבוצי דרום הערבה לוטן, סמר וקטורה, וגם היישוב המבודד ביותר בארץ, מצפה שחרות, שלנוף הנשקף ממנו אין מקבילה. אולי רק טיסה במטוס לאילת. על אלה, מכיוון שקצרה היריעה, אכתוב בטור של השבוע הבא.

 

 

  • אודי נתן, 34, עבר עם משפחתו מתל-אביב לקיבוץ כרמים שבנגב, כדי לקחת חלק בהקמת כפר אקולוגי. מדי יום רביעי הוא מתאר את התהליך, ואת החיים מנקודת מבטו של זוג צעיר שהגיע לדרום מן המרכז השבע

 

  • ליצירת קשר ופרטים נוספים כיתבו לאימייל udidan@gmail.com  

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: יריב נח
"יצירתיות וחופש". אזור מצפה רמון
צילום: יריב נח
רוח טובה
יד שרה
כיתבו לנו
מומלצים