כביש עוקף כשרות

לא מזמן הוזמנתי לארוחת חג בביתה של משפחה נפלאה, אשר בתם הבכורה היא מחברותי הטובות. השולחן היה ערוך בכלים אלגנטיים, עמוס לעייפה במטעמים מסוגים שונים, וסביבו הסבו כל בני המשפחה המורחבת, בקיצור - שולחן חג כמו בכל בית יהודי טוב. רק שהבית – איך לומר - אינו בית יהודי כלל, והסעודה היתה לרגל חג העיד אל פיטר. לכאורה אין מה להתרגש כי, בינינו, למי לא יצא להתארח פעם אצל משפחה שהכשרות אינה מהעקרונות המנחים של חייה? אז שותים משקה קר בכוס זכוכית, ואוכלים פיצוחים במקרה הרע, או עוגה קנויה שנחתכה בסכין פלסטיק במקרה הטוב. לא סוף העולם, וכולנו מרגישים ממש טוב עם זה שאנחנו "מתערבבים" עם כלל ישראל.

אבל הפעם, המצב היה שונה. מעבר לעובדה שהמארחים שלי לא ממש משתייכים ל"כלל ישראל" (ואולי דווקא בשל כך...) ההסדר הזה של פיצוחים וכוסות קלקר לא היה מקובל עליהם, והם התעקשו שאני, כמוזמנת לסעודת החג, איהנה יחד איתם מכל מטעמי החג המקובלים. וכך, לאחר שהעברתי את בעלי הבית קורס מקיף בדיני כשרות, מצאתי את עצמי משתתפת בסעודה כשרה למהדרין, שבושלה בסירים חדשים שנקנו במיוחד לצורך האירוע, והוגשה בכלים שהבאתי מהבית. רק הקידוש עוד היה חסר, ובסוף הסעודה כמעט פתחתי בשירה ספונטנית של "שיר המעלות" מתוך הרגל...

יצאתי מביתם בתחושה של אופוריה. מעבר לארוחה המשובחת שאכלתי באותו ערב, המחשבה והמאמץ שהושקעו בהכנסת אורחים זו נגעו לי ללב באופן אמיתי, והרגשתי תקווה ואופטימיות נוכח העובדה כי אהבה ורצון טוב הצליחו לגשר על פערים תרבותיים ודתיים, ולהושיב אותנו סביב אותו שולחן חג. אבל ככל שהנסיעה הביתה התארכה (שהרי אזור המגורים שלי לא ממש משופע בשכנים שאינם בני דת משה...) התחלתי לתהות בדבר "הלכתיותה" של הארוחה.

מצד אחד, אין לי ספק שהרבנות הראשית היתה מחתימה את האירוע בחותמת הכשרות שלה, והלוואי שבחלק מהמסעדות שאכן נושאות חותמת זו היו מקפידים על הכללים כמו שהקפידו כאן. מצד שני, לא יכולתי שלא לחשוב על הרציונל העומד מאחורי חלק מהלכות הכשרות, אותו רציונל שמקובל לכנות אצלנו "רוח ההלכה". הרי חלק ממה שעומד בבסיס הלכות מסוימות בתחום הכשרות הוא בדיוק הרצון להבדיל אותנו מהסביבה, ליצור חיץ חברתי ותרבותי בינינו ובין מי שאיננו יהודי, על מנת להבטיח את המשך המסורת ואת המשך הקיום שלנו. והנה אני חשה שמחה וסיפוק מכך שהצלחתי לבנות גשר מעל התהום תוך כדי שמירה על הלכות כשרות, כאשר הרציונל של אותן הלכות בדיוק עשוי להיות דווקא מניעת הקמתו של גשר זה, ושימור אותה תהום תרבותית. אז מה, פתחתי מסלול עוקף הלכה, באמצעות ההלכה עצמה?

אבל בעצם, הרי לא אני המצאתי את הפטנט הזה. הלל הזקן עוד התקין את הפרוזבול כדי שאפשר יהיה להלוות כספים מבלי לשמוט את החובות כל שבע שנים, כולנו מוכרים את החמץ שלנו בערב פסח, על שאריות הפסטה ואבקות המרק שבו, לאותו "גוי מחמד" כדי שנוכל לקיים את הפסח כהלכתו, וגדולי ישראל אף הגדילו לעשות והתירו למכור את אדמות המדינה ממש, לא פחות, על מנת שנוכל לאכול פירות וירקות ביתר נוחות בשנת השמיטה. כל הפתרונות הללו נהגו על ידי גדולי ישראל מתוך התפישה כי התורה היא "תורת חיים", ואל מול ה"הלכה היבשה" עליה הם בוודאי היו אמונים, עמדו מטרות פרוזאיות בהרבה כגון הרגלי מסחר תקינים בחברה, מניעת חסרון כיס ופשוט - נוחות.

אז האם בשם עקרונות חשובים לא פחות, כגון דרכי שלום, רב תרבותיות ופשוט חברות טובה, היה מקום להשתתף באותה "סעודת מצווה" כשרה? שאריות הממולאים שעוד לעסתי בדרך הביתה היו התשובה הטובה ביותר שיכולתי לתת...