נגעו רחוק מדי

מה בדיוק חשבו לעצמם יוצרי הסידרה "מרחק נגיעה"? לא יכלו שם לקחת איזה דוס חביב, מישהו שיבדוק שהסדרה שאמורה לשקף מציאות מסוימת, אכן תשקף אותה. "על הדרך" הוא היה יכול להביא לחבר'ה בהפקה גם זוג חלות ממאפיית ויז'ניץ השווה. מאוד רוצים קרחת בסיפור? אין בעיה, רק תדאגו קודם לסביבה חסידית מהסוג המאוד מסוים, אחרת זה נופל באמינות.

אתם שואלים על מה הרעש? אז זהו שאתמול נזכרתי בקרחת של איטה, לא ההיא "ממרחק נגיעה", בחורה אמיתית בשר ודם. צר לי לאכזב אתכם, בניגוד לאיטה המוכה והמסוגרת איטה האמיתית היא אישה עליזה ושמחה שבפדחת החשופה שלה נתקלתי או יותר נכון לומר הותקלתי.

זה המקום לספר שאיטה,לשעבר הבייביסיטר שלי, שייכת לאחת מהחסידיות ההונגריות שאצלם, ורק אצלם, רווח מנהג הקרחת אחרי החתונה. כמה שנים אחרי, כשכבר היו חמישה ילדים בתמונה תפסתי אותה שוב בחטף ללא כיסוי ראש. "מה זה?", שאלתי מצביעה בקול רועד על המקום בו אמורות היו להיות שערות. "זה נוחות", ענתה איטה בחיוך מעבירה יד על הקרקפת,"לא חם עם זה מתחת לפאה זה פשוט נעים".

"שלא תביני", היא מרצינה, "לא היה עלי לחץ בעניין הזה, זה פשוט הכי נוח, התרגלתי שלא צריך שמפו", היא מסכמת, "אני כבר לא יכולה אחרת".

האמת היא שאחרי צפייה ב"מרחק נגיעה" לא יכולתי שלא להתקומם על הספיחס של איטה הבדיונית ועל התסמונת שמלווה כמעט כל סידרה או סרט על העולם החרדי. בואו נשים דברים על השולחן: איטה ודומותיה לא סובלות. הן נולדות עם תפיסת עולם הגורסת שהורדת השיער היא חלק "מלהתחתן",אין פה שום אקט מזוכיסטי או משפיל, ההשפלה היא רק בעיני מי שלא בא מאותו עולם ומאותם ערכים.

אז הנה על קצה המזלג כמה דברים שאני חייבת להוציא דחוף מהמערכת: אף אחד בעולם החרדי לא נוסע לירח דבש. בברוקלין גרים חב"דניקים (אין קרחת), מונסי נראה יותר הגיוני. בחורי ישיבות לא מכירים את הקללות שהאח הלמדן של רוחל'ה שיגר מהפה, יש פשוט ביטויים אחרים, לכו תכירו את הז'רגון, ולא זה שהיה בתוקף לפני עשרים שנה. רמב"ם 24? נסו יהודה הנשיא 32 יותר אמין.

ולידיעת הקורא יחזקאל לזרוב, שילוב אצבעות היא תנועה נוצרית שאסורה על פי השולחן ערוך, ראש ישיבה כמוך צריך לדעת את זה.

ועוד אחד (אני בשוונג) אף - אבל אף בחורה חרדית טובה כמו רוח'לה לא "תזרום" עם עולה מרוסיה ובטח שלא "ישר על ההתחלה". אולי אחרי שנה היא תוכל להסתכל עליו בלי לברוח בצרחות. ההתפתחות המהירה של הקשר אמינה כמו "מלחמת הכוכבים 2" ולא כפי שמצופה מדרמה ישראלית.

מבחינתי, כמי שמכירה את הנפשות הפועלות, סדרות וסרטים על העולם החרדי נראות כמו ניסיון עלוב לשקף מציאות כוזבת ולא יעזור כמה מעברי אווירה של רחוב רבי עקיבא יכניסו בין סצנה לסצנה. המדהים הוא שאצל הצופים החילוניים כל אות ותג ומה שנאמר ב"פריים" מתקבל כאמת מוחלטת. לא נורא, אתם לא היחידים שנפלתם בפח, סרטים על העולם החרדי שאין בינם ובין המציאות הרבה קשר מצליחים גם להתקבל בהערכה גם בחו"ל, עין ערך מלאני גריפית ב"זרה בתוכנו" ואפילו בהכרה הבינלאומית שקיבל עמוס גיתאי על "קדוש".

מה שכן, ואת זה אף אחד לא ייקח ל"מרחק נגיעה", זה את היכולת להביא חלק די גדול מאיתנו לפתוח את הטלביזיות המוחבאות עמוק בארון חדר השינה בכל ערב שלישי או להוריד במרץ באימיול כל פרק ששודר. גם אם זה נובע מתוך רצון אנושי בסיסי לראות "מה חושבים עלינו".

מבחינתי זה אומר שהעלילה, בגדול, עובדת וסצנה חוצה גבולות כמו בפרק שש יכולה להתקיים לפחות בדמיונם הפרוע של כמה בחורי ישיבות "מקולקלים" וקומץ בחורות מאוד משועממות, (ללא פלאפון!), במתחם של סמינר בני-ברקי אלמוני.

כן, יש "ליאתיות" שמחכות לבחור רוסי, רצוי הנרי דוד, שיבוא להציל אותן מעצמן.

טלי פרקש, 26, היא עיתונאית חרדית