מטביע את כף רגלי בנוף, אבל בהתחשבות
"כל אחד מתושבי מעלה שחרות בנה את ביתו בעצמו, על פי טעמו ויכולתו. למרות שזה כלל שתופס גם לישובים אחרים, הסגנון כאן שונה. צנוע, משתלב בנוף, טבעי. רבים בנו באדמה, חלק מאבן מקומית או טיח לבן. ואין גדרות, לפחות לא במובן המקובל". אודי נתן חולם על הרמוניה בין האדם לנוף ארצו
כמו אותם צמחים קוצניים שאתה רואה מדי פעם בחבל הארץ בו שוכן מעלה שחרות, כך גם הישוב עצמו – כאילו נאחז בקצות הציפורניים ובשרירים מאומצים לאדמה הצחיחה בארץ לא לו. יש אנשים שמכנים את התושבים שם "בדווים יהודיים". אבל במובן זה, לא נראה שתושבי שחרות הם אנשים מהסוג הנודד. הם, לא הולכים לשום מקום.
ביישוב מתגוררות כ-20 משפחות, ולמרות שהוא מוגדר כישוב קהילתי, הוא לא ממש כזה. לא ממש קהילה, כי אם קובץ של אנשים, חלקם אפילו יוגדרו על ידי רבים כמתבודדים, שחיים יחדיו חיי שקט באמצע מדבר חרב ודרמטי. כל אחד מתפרנס ממעשה ידיו ויוזמתו הפרטית. יש שעורכים סדנאות הוליסטיות,יש חאן בסגנון בדווי לאירוח וטיולי גמלים, ויש כל מיני אחרים.
יכול להיות יותר גרוע
כל אחד מתושבי מעלה שחרות בנה בישוב את הבית שלו בעצמו, על פי טעמו ויכולתו. למרות שזה כלל שתופס גם לישובים אחרים בסגניו "בנה ביתך", הסגנון כאן הוא שונה לגמרי. צנוע, משתלב בנוף, טבעי. רבים בנו באדמה, חלק מאבן מקומית וטיח לבן. אין גדר סביב היישוב, אין גם גדרות סביב הבתים, לפחות לא גדרות במובן המקובל.
אני מודע לויכוח על ההיגיון בהקמתם של ישובים כמו מעלה שחרות, וגם כאן זוהי שאלה שאין עליה תשובה פשוטה. אבל, אני חייב לומר שבמנותק מהשאלה אם היה צריך להקים את היישוב, או לא, אפשר להסתכל על איך הוא בנוי וללמוד משהו בכל זאת. יש לי תחושה, שאם תעשו מעין סקר "מינה צמח" בין חברי הביוספרה המקומית, יכול להיות שתגלו שרבים מבעלי החיים באזור אפילו לא שמו לב שהוא שם. שלא תבינו אותי לא נכון, אני בטוח שהקמתו של ישוב חדש באזור, על תשתיותיו, שיפור דרכי הגישה וכולי, פגעה אמנם בטבע, אבל הימצאותו היתה יכולה בהחלט להיות מזיקה הרבה יותר, אם היה נראה, מתנהל, ומתפקד כישוב "כפרי" מן הזן הסטנדרטי (עם רחובות "הולנדיים", גדרות בטון בין הבתים וגגות רעפים).
למרות שמעלה שחרות אינו דוגמא מובהקת לישוב "ירוק", יש בו בכל זאת משהו הרבה יותר נכון. הסביבה והטבע הסובב אותו נלקחו, ללא ספק, בחשבון. במובן זה, יש כאן גם לקח שכדאי מאוד ליישם בכל מה שקשור בהתיישבות חדשה בכלל – בין אם מדובר בישובים חדשים (נניח לרגע בצד את הספק בצורך בהקמתם של ישובים חדשים), או בהרחבתם של ישובים כפריים ועירוניים קיימים. קודם כל, בואו ונצא מנקודת הנחה שענף הבנייה בארץ לא עתיד לצאת לחופשה בקרוב. ישובים, שכונות ותשתיות חדשות יקומו עוד – תחת כל עץ רענן, מצפון ועד דרום. זוהי מגמה שלא ניתן לשנותה.
אבל השאלה היא, האם כשבונים, חייבים באמת לדרוס בצורה גסה את הקיים?
טביעת רגל
מילת המפתח לדעתי, במובן זה, היא טביעת רגל. איך שלא מסתכלים על זה, אדם שנכנס למערכת ביוספרית שלא ידעה בני אדם לפני כן, מטביע בה את טביעת כף רגלו. אותו אדם יכול לבחור האם טביעת רגלו תהיה הרסנית ודורסת או רכה ומתחשבת. וזו אינה מטאפורה בלבד. אין ספק למשל, שאנרגיה סולארית מטביעה טביעת רגל רכה יותר על הסביבה מאשר אנרגיה המופקת מדלקים ופחם. פיתוח עתידי – בעיקר בנגב – חייב להתייחס לעניין זה. ישנן בישראל כמה וכמה חברות מסחריות העוסקות באנרגיה סולארית, חלקן מתפארות בזכייה בפרויקטים בקנה מידה ענק בחו"ל. קיימים שלל מומחים בתחום, מכוני מחקר והרבה מאוד ניסיון נצבר. יש אפילו התחייבות ממשלתית עתיקת יומין לנושא. בינתיים, ברמת הביצוע, לא נעשה כמעט כלום.
עם זאת, הדיון לא נוגע רק בטכניקות בנייה, בחסכון באנרגיה ובתשתיות כמו ביוב ביולוגי ומערכות מיחזור. העלייה ברמת המודעות הסביבתית בעולם בשנים האחרונות הביאה להתפתחות עצומה בכל הקשור לתפקידו של הפיתוח הסביבתי. פיתוח אורבני בערים גדולות במערב נאלץ היום להציג פתרונות הולמים גם, למשל, בכל הנוגע לשמירה על חיי הבר והגיוון הביוספרי. יוזמי פרויקט פיתוח נדרשים להציג פתרונות לשיקום נהרות וגופי מים בסביבתו, לשמירה על "מסדרונות ירוקים" אמיתיים, ליצירת אגנים ירוקים, לניקוז נכון ולעוד מגוון פתרונות שאמורים לא רק לשמור על הקיים, אלא אף להיטיב את מצבו.
הדבר נכון גם לגבי ישובים כפריים: מגמות בנייה כמו מגמת Co-housing, שפופולרית היום בארה"ב בעיקר, מרכזות את הבנייה למתחם מצומצם ושומרות על שטחים פתוחים וציבוריים גדולים ככל האפשר. מעבר לכך, מרבית הפרויקטים הללו מצטיינים בבנייה בטכניקות משמרות אנרגיה ומתוכננים לחסוך בתפעול. מיחזור מים אפורים ומערכות ביוב כמו ה-Living Machine או Constructed Wetlands מחליפות כיום תשתיות סטנדרטיות, ואת הנוי המתועש, המזויף, הרגיל כל כך, מחליפים בוסתנים וערוגות בתכנון פרמקלצ'ר.
כמה זה עולה לנו
אין ספק, שטביעת רגלו של פיתוח כפי שאני מתאר כאן קטנה יותר מזו של פיתוח סטנדרטי. באותה מידה, טביעת רגלו של ישוב כמו מעלה שחרות קטנה מזו של ישוב כמו, נניח, יטבתה השכן (בקו אווירי). ישנן דרכים רבות להפוך פיתוח עתידי לדורסני עוד פחות. הפתרונות קיימים כבר בארץ, במגוון רחב של תחומים – מתכנון, בנייה ותשתיות ועד תפעול שוטף ומחזור מלא של מוצרי פסולת.
דבר קטן אחרון בעניין זה. רבים טוענים שאחת הסיבות לכך שכל הדברים הללו לא נעשים היא כי זה עולה יותר מדי. השאלה היא, מה אתם מכניסים לתחשיב. האם תיקון הנזק העתידי של פיתוח בלתי אחראי נכנס בתחשיב הזה? האם, למשל, יש למישהו מושג כמה "יעלה" לתקן את ים המלח ההולך וגווע כתוצאה מניצול חסר רסן?
כיוון שאף אחד עוד לא התחיל לתקן, אז זה עדיין לא משהו שמישהו באמת חשב עליו. אבל, בסופו של דבר, על חוסר אחריות מישהו חייב לשלם את המחיר.
- אודי נתן, 34, עבר עם משפחתו מתל-אביב לקיבוץ כרמים שבנגב, כדי לקחת חלק בהקמת כפר אקולוגי. מדי יום רביעי הוא מתאר את התהליך, ואת החיים מנקודת מבטו של זוג צעיר שהגיע לדרום מן המרכז השבע
- ליצירת קשר ופרטים נוספים כיתבו לאימייל udidan@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
