לכו תתגרשו!

"יש עלייה מדאיגה במספרי הגירושין בחברה החרדית", שח לי השבוע עסקן חרדי ידוע. "זה אסון, אנחנו מתקרבים לחילונים", הוא אומר כשפאניקה קלה מסתמנת בקולו. "את יודעת, יש כבר 19 זוגות שהתגרשו בביתר-עילית", המשיך בזעקתו.

האמת היא, שבאותו רגע רציתי למחוא כף בשמחה, לפצוח במחול, לבקש את הטלפונים ולשלוח ל"אומללים" עוגה. אבל האיש, שיש לו עוד חמישה ילדים לחתן, כבר נמצא בחובות של שלושה מיליון שקלים ועוד עשוי למות לי מהתקף על המקום. אז ויתרתי...

זה לא סוד ששיטת השידוכים החרדית יכולה ללמד דבר או שניים גם את תחקירני השב"כ. מאוד הגיוני שתמצאו אמא לנערה שהגיעה לפירקה מתחקרת את הגננת של המועמד הפוטנציאלי על כישוריו בבנייה לגובה בקוביות ועל טווח יכולת ההקשבה שלו במהלך ה"ריכוז". לא משנה לה בכלל שמאז גיל שנתיים וחצי דברים קצת השתנו.

גם חבריו לחדר בישיבה לא יוצאים נקיים. הם יקבלו טלפון לבית ההורים שבו ייחקרו בעדינות, אך בנחישות (מזכיר לכם משהו?), על כל הפרטים בחייו של המטרה. כולל ההדפס המדויק של הפיג'מה והאם הוא נוהג חס וחלילה לישון בתחתוני בוקסר.

וגביע הזהב אותו כל הורה חרדי היה רוצה לקבל הוא התיק הרפואי. לא חסרים סיפורים לא נעימים על חתן שהתגלה כסובל מאסטמה "לא עלינו". או שלסבתא מצד האמא, שלושה דורות אחורה, היה חשד לסכיזופרניה.

ולהיכרות ההדדית יקדישו בסך-הכל, "גג", עשר פגישות וזה אצל אלה שפחות מחמירים.

ולמה כל זה? משום שאצלנו, החרדים, רווחת תפיסה שגויה שאם מדובר בשני אנשים בריאים או לחלופין, שני נכים שגדלים בבתים דומים - צפויה ביניהם התאמה מושלמת. זוג היונים יחיה באושר לנצח נצחים. אף אחד לא נתן את דעתו על כך שיש כאלה שלמרות הזיווג הלכאורה מושלם, חיים חיי אומללות והתא המשפחתי יכול באותה מידה להחליף תא עם תא בכלא ניצן.

האמת הכואבת היא שיש דברים שגם רב חביב המומחה בסוגית "הבית היהודי" (כך קוראים אצלנו לטיפולי זוגיות), לא יצליח לפתור. כי איך יעלה כבוד הרב את ה"אי-קיו" במוחה של הבחורה כדי שיהיה לו עם מי לדבר ולא רק על סט סירים חדש למטבח. או מה נשעה עם מישהו בעל אישיות מחוג הקוטב הצפוני שיביא זר פרחים לאישה רק כי אמרו לו, כשהמסכנה נידונה לשנים ארוכות של "פריזר רגשי".

הבעיה העיקרית היא שגירושין על רקע חוסר התאמה הם "בל יראה" אצלנו. תגידי שהוא חולה נפש, שהדודה תספר בלחש שתפסה אותו מסתכל יותר מדי על הילדים ב"חיידר", רק אל תגידי שלא התאמתם. יספרו עליך שאת מפונקת ובעייתית, הילדים שלך יתחתנו רק עם סוג ג', הכוללים גרושים במצבך וחולי סוכרת.

הגישה החרדית, לא היהודית, גורסת כי על האדם לחיות עם מה שניתן לו. לקבל את הכל באהבה, להושיט את הלחי השנייה, גם אם מדובר בבן-זוג מרושע במיוחד. "בגן עדן", אומרים לו, "תקבל פיצוי על הסבל ובכלל זה הרי 'התיקון' שלך". "צריך לעבוד על מה שיש" אמרה בלי למצמץ רבנית מכובדת. "גם אם זה לא עובד אסור להפסיק לנסות". דעתי האישית, ואתם מוזמנים לצלוב אותי אחר כך בטוקבקים, שמדובר בתפיסה נוצרית. היהדות הרבה יותר גמישה בעניין. אז נכון שהמזבח מזיל דמעות, אבל דמעות אנוש שוות פחות?

אז בבקשה, במידה שיש על מה לעבוד השקיעו את כל מרצכם בקשר, כולל טיפולים זוגיים ושיחרור כעסים, כשלא נורא שגם השכנים ישמעו. במידה שאין סיכוי, עשו לעצמכם ולילדיכם טובה גדולה ותפרקו את החבילה.