בוליווד זה כאן
אריאנה מלמד לוקחת על עצמה את תפקיד הילד שצועק שהמלך הוא עירום, גם אם המלך הוא "מרחק נגיעה", התוכנית הכי נצפית בערוץ 2, וגם אם זה אומר שהיא עוברת לגור במקלט
כיוון ששני מליון צופים לא טועים, העברתי שישיית מים מינרליים וכמה משחקי מחשב למקלט הסמוך לבית. שיהיה. אולי עוד אזדקק למרחב מוגן אם אכתוב כאן ש"מרחק נגיעה" היתה טלנובלה סכרינית נחותה, רצופה בכשלונות בוחן-מציאות, בפתרונות דחוקים מבחינת האמינות, בפיתולים עלילתיים ברמה של סרטי בוליווד, וביומרות חסרות שחר ליצור "מסר". כמה טוב שזה נגמר. לעת עתה.
נתחיל דווקא מהסוף. משפחה לא מפרקים. לא מורדים בצור מחצבתנו ולא מתגרשים בגלל בגידות ולא מתלוננים במשטרה כשבעלך מכה אותך. אהבה?
בסך הכל עניין שולי וזניח. אהבה אסורה? לא נורא, זה ייפתר בשידוך עם בחור הגון, אולי לא כל כך ראוי, אבל עדיין כזה שמאמין בערכיה הנושנים של חברה סגורה ומוכן לקדש אותם – ואת רוח'לה – למרות הכל. בניגוד גמור לחוקיה של הדרמה הרומנטית, כאן אסור לאהבה לנצח.
וזה מה שריתק צופים רבים כל כך למסך בימי שלישי? אני רוצה להאמין שלא. אני מתעקשת להאמין שהצופים הללו קצת יותר אינטליגנטיים מזה, והצלחתה של "מרחק נגיעה" התקיימה לא בגלל העלילה, אלא למרות כשליה.
ייתכן שלצופים באמת נמאס מדמויות אוף-שנקינאיות, דיירות בועה או ביצה. "מסודרים" לא ממריאה, "בשורות טובות" קרטעה, וברנז'ות, קליקות ומועדונים סגורים וקסומים כבר לא מדגדגים את ייצר ההצצה. כוכבי השעה הם "אנשים רגילים", ו"מרחק נגיעה" ייצרה כמה דמויות כאלה שאפשר היה להיאחז בהן - בעיקר בזכות המשחק המצוין.
סכרין פסבדו-חרדי
עוד יתכן ש"כולנו", כלשון הפרומואים, פיתחנו התמכרות לגילוי כוכבים. כאן, לטעמי, נעוצה ההברקה המופתית של הסדרה: היא סיפקה לנו במהירות וביעילות שני מגה-מאמי חדשים, טריים ורעננים לגמרי, ולפיכך ראויים מאד לאהבה. הנרי דוד הוא הראשון שיפרוץ את התיוג המתלווה לדמותו של שחקן שעלה מרוסיה. מלכות יופי, חברי כנסת ואוליגרכים טרם הצליחו לעשות זאת, אבל הנרי דוד מסומן בהצלחה כמי שכבר כבש את לבבותיהם של בנות ישראל החסודות ובנות-בלוג כאחד. "השמיים הם הגבול", זה היה הכיתוב על הטי-שרט שלו בפרק האחרון: מי ייתן ויימצאו לו תפקידים ראויים בהם יוכיח זאת.
גם לגאיה טראוב צריך לאחל שלא תאבד את חינניות הנעורים שלה בגלל שנולדה פתאום ככוכבת. התפקיד תבע ממנה בעיקר איפוק מילולי ופיזי והתמחות במבטים רושפים, אבל בפעם הבאה שתופיע בסלון הלאומי יידרש,
כמובן, הרבה יותר.
אבל מעבר לנוכחות הנאה והמסקרנת של השניים הללו, נותרה בעינה היומרה הלא-ממומשת ליצור כאן סיפור שמתעלה על מרכיביו הבנאליים, ונוגע בשאלות ערכיות ביחסי חילונים וחרדים, עולים וותיקים. דבר מן היומרה הזאת לא התממש בתסריט שהביא אל המסך סטראוטיפים חבוטים, והשאיר את היחסים ביניהם כפי שהיו בעת שהגיחו לסלון לראשונה: אי הבנה מוחלטת, ריחוק תהומי, התבצרות בתוך השבטיות ושום נסיון להתבונן בזולת מתוך כבוד או אהדה.
במובן הזה הצליחה "מרחק נגיעה" לקרוא באופן נכון גם את המציאות הישראלית וגם את רחשי הלב השמרניים של צופיה. במובנים אחרים, עד לפרק האחרון, נכשלה אפילו בהבנת המציאות של דמויותיה. גם לקראת הסוף היו סצינות בלתי מתקבלות על הדעת: גבר חרדי נשוי לעולם לא ישכב במיטת-חוליה של אשתו מיד אחרי שעברה הפלה. תפתחו תנ"ך בספר ויקרא, פרק ט"ו ותבינו למה. כמה טוב שטלנובלה לא צריכה להיות אמינה כדי להצליח.
בדרך למקלט, עוד נותר לברר מדוע "כולנו" זקוקים למנות נוספת של סכרין פסבדו-חרדי בימי שלישי הבאים עלינו לטובה, והאם יהיה די ברעננות של דוד וטראוב כדי להצמיד אותנו למסך גם בעונה הבאה. מותר להתפלל (בשקט) שלא תהיה?
