כך השתמטתי מצה"ל

כל הקצינים בדרגת סרן ומעלה מתבקשים לדלג בבקשה על הטור, זה לא בשבילכם. אתם לא תבינו, מורעלי צבא שכמותכם, ולכן בואו ניפרד כידידים. גם אתן, הפמיניסטיות הלוחמניות - מהסוג שהיה נפוץ בשנות ה-80', מתבקשות לעבור הלאה. עם מי שבסיס הויכוח אצלו מתחיל בכך שגבר ואישה שווים אין לי מה לדבר.

ולענייננו. מערכת היחסים שלי עם צה"ל התחילה, לא תאמינו, כבר בגיל 11. לביתנו נהגה להגיעה מדי שנה מעטפה הממוענת "לטל היקר", מזמינה אותי להשתלב בהווי פנימייה צבאית נידחת. המעטפות שהפכו אצלנו לבדיחה משפחתית לא הפסיקו לזרום לפחות לא עד גיל 17, רגע האמת, בו נתבקשתי להראות את פרצופי בבקו"ם.

מכאן ואילך הפרוצדורה המוכרת לכל נערה חרדית לא השתנתה. לרוב מארגנים הסמינרים פטורים מרוכזים לכל התלמידות, אבל בשנה שלי, כנראה החליטו מלמעלה, והנוהל המאורגן שובש. כל תלמידה נתבקשה לגשת עצמאית לרבנות ולהצהיר קבל עם, מתחתניו ומתגרשיו, שהיא דתייה.

הרב התורן, ששמח לדבר סוף סוף עם מישהו שלא צועק עליו, בחר במקום לחתום ולשאול איזה שאלה על בשר וחלב כנהוג, לברר היכן בדיוק אני מתגוררת בבני ברק והאם אני מכירה את האחיינית שלו מדור שני או שלישי. רק אחרי שהצעקות מעבר לדלת כבר חוררו לי את עור התוף, הוא הסכים להיפרד ממני בחתימה.

אבל חשבתם שכאן מסתיים העניין? גם אני, אבל טעיתי. צה"ל המשיך להתעקש, וצווי הגיוס, שהפכו אדומים מרגע לרגע, הביאו אותי לבקו"ם. שם במדור הזוי במיוחד, עם תושבי חוץ, נכים ושאר מקרים מיוחדים, נשארנו להתייבש שלוש שעות כי החיילצ'יק "המסור" הלך לאכול צהריים. רגע לפני שהטופס שלי נחתם הרים הצוציק את עיניו מהדף ושאל: "אז זהו זה? לא מתחרטת?". "אני עפה מפה" הסברתי לו בצורה הכי ברורה שיכולתי. את הדרך החוצה עשיתי בריצה, לא עוצרת גם לענות לזוג החיילים בשער שאיחלו לי "גיוס נעים".

אז האם באמת הפסדתי משהו שלא בחרתי בצבא?, היום מהיכרות קרובה יותר עם המוסד אני יכולה לומר שהתשובה היא "שלילי עצבני". האם אתם רואים אותי בשלוש לפנות בוקר בחווארה, עם  M-16 על הכתף, מתאמצת שפלסטינים לא ינעצו בי מבטי זימה ורצח לחלופין? לא? גם אני חושבת שלא.

לא רוצה להתחפש לגבר. מוותרת מראש על התחרויות של "מי מצליח לסחוב הכי הרבה זמן פק"ל מלא, כולל את השמן של הפלוגה". לא רוצה לבדוק למי צמחו יותר שערות על החזה ומי מקלל יותר טוב בצה"לית. אני אישה ותסלחו לי אם אני לא מתכוונת להתנצל על זה. הצבא כבר גילה מזמן את מה שהפמיניסטיות מסרבות לשמוע, נשים לא בנויות למאמץ פיזי מתמשך. לא השלד, לא השרירים, לא כלום.

מצד שני גם להתמחות בהכנת "נס" אחד ושניים סוכר לקצין טרי, זה לא בדיוק כוס התה שלי. המחשבה שהייתי צריכה להקדיש שנתיים מחיי לטפסים וקפה נראית לי גורל גרוע ממאסר עולם. אני גם לא היחידה, יעידו על כך מאות החיילות הנצפות בכל שעות היממה משוטטות בקניון עזריאלי, הסמוך לקריה.

ומה עם רוח ההתנדבות והנתינה למולדת? מאחר שכל נערה חרדית ממוצעת מקדישה מספר שעות לא מבוטל בכל שבוע להתנדבות בארגוני חסד שונים, בואו נגיד שיצאנו שווים. את הטיעונים הדתיים אני בכלל לא מכניסה למשוואה. רבנים גדולים ממני הסבירו את זה יותר טוב. זה הזמן לצעוק ש"שילוב ראוי" הוא חיה שקיימת רק על הנייר. שירות הנשים בצה"ל הוא סוג של בדיחה עצובה מלווה בהמון הטרדות מיניות, כי איך ייתכן מצב שוויוני בארגון שגם במאה ה-21  מושתת על עקרונות הכח?

אז תסלחו לי אחי החילונים על שחיטת הפרה הקדושה, האחרונה שעוד נותרה. אבל בשבילי לשים לכם מראה מול העיניים מדי פעם, זה סוג של קורבן פסח.

הדיון נמשך: מחר חיילת דתית עם מכתב תגובה