כך בחרתי להתגייס לצה"ל
אני חושבת ששירות נשים דתיות תורם להתפתחותן וגם לצה"ל, אבל במקביל מתנגדת למאמרים שעושים אידיאולוגיה מהשתמטות ממילוי חובה אזרחית. בסוף תתפרסמנה כתבות: "כך התחמקתי ממס הכנסה" או "כך התעלמתי מחוקי התנועה". יפעת סלע כותבת לטלי פרקש
כמו טלי פרקש, גם מערכת היחסים שלי עם צה"ל התחילה בגיל צעיר ובאופן פרוזאי. בגיל 13, שהיתי עם הורי בשליחות בניו-יורק, וביום העצמאות צעדתי עם כל בנות כיתתי, אוחזת בלונים כחולים-לבנים, בצעדת "ההצדעה לישראל" המסורתית בשדרה החמישית. לפנינו בצעדה פסעה קבוצת חיילות וחיילים שנשאו דגלי ישראל. אני זוכרת שהסתכלתי עליהם וחשתי גאווה יהודית-ישראלית והבטחתי לעצמי שכשנחזור לישראל, ואגיע לגיל, גם אני אהיה חיילת של העם והארץ שלי.
ביליתי באולפנה במרכז הארץ 4 שנים מדהימות, למדתי הרבה תורה ומדעים וגם הקנו לי שם לא מעט ערכים. השירות בצה"ל כמובן לא היה אחד מהם, ובכל זאת כשהגיע הגיל, החלטתי להתגייס.
פחדתי בדיוק מאותם דברים מהם טלי חששה, בהם: הטרדות מיניות, "התקלקלות ערכית", וחיוב בפשרות בקיום מצוות. חיפשתי ומצאתי את המסגרת המתאימה ביותר בצה"ל עבורי ושרתתי בצה"ל שנתיים וארבעה חודשים כמדריכה בבית ספר שדה של החברה להגנת הטבע.
בזכות השירות בצה"ל קרו לי רק דברים טובים: בחרתי מסלול לימודים אקדמי שנבע מעיסוקי בשירות הצבאי, סיימתי את השירות עם תעודת מדריך וניסיון של שנתיים שאפשרו לי לעבוד ולהרוויח כסף אחרי הצבא, והכי חשוב, בצה"ל הכרתי את מי שלימים נהיה בעלי ואבי ילדי.
בזכות השירות בצה"ל קרו עוד כמה דברים חשובים, עינת, טלי, פנינה, עידית, תמי, אפי, רחלי, צורית, לילך ואני ועוד בוגרות בני-עקיבא קלאסיות זכינו להכיר לעומק את קרן, מור, הילה, טל, לילך, גלית ועוד בנות גילנו - מושבניקיות, קיבוצניקיות ועירוניות בוגרות תנועות נוער חילוניות. מהמפגש הזה יצאנו אנו דתיות כפי שבאנו + אחת מהחילוניות ש"חצתה את הקווים". מבחינה ערכית, המפגש הזה הוסיף לשני הצדדים רק טעם טוב למשך שנים.
אגב, עשר שנים אחרי השחרור קיבלתי טלפון מאחת הבנות ששירתה איתי ותכננה להתחתן באותם ימים, היא היתה מתוסכלת שלא מצאה רב שיסכים לחתן אותה במקום (בלי הכשר מסודר) ובשעה (יום שישי ב-18:00 בערב) שרצתה. בסוף נערכה החופה ע"י רב מ"צהר" ביום חמישי בשבוע, אצלי על הגג, והאירוע המתוכנן התקיים למחרת. מיותר לציין את השמחה וההתרגשות של כולנו על הזכות להתקרב ולקרב.
עד כאן סיפורים ועכשיו לנתונים: החיים הם לא פיקניק, והצבא לא קייטנה. מפגישותיי בשנים האחרונות עם מאות רבות של חיילות דתיות למדתי שלעיתים קשה לשרת בצה"ל כבחורה דתית. המערכת היא מערכת היררכית, משמעתית, גברית וחילונית בעיקרה ואולם, החיילות הדתיות המשרתות בצה"ל בתפקידי חינוך, פיקוד, מודיעין, מחשבים, רפואה, טיפול באוכלוסיות מיוחדות ועוד מדווחות על עשייה משמעותית מאוד. משמעותית להן, משמעותית לצה"ל ומשמעותית לחברה הישראלית. לשאלה אם היו בוחרות אחרת לו ידעו למה הן נכנסות – הן משיבות לרוב בשלילה.
אני מסרבת לעשות אידיאולוגיה מעצם הגיוס, וגם לא חושבת שבנות צריכות להימצא בכל תחום ותפקיד בצבא. הלוואי ולא יצטרכו גם בנינו להתגייס, הלוואי ונשב על זרי הדפנה.
ואולם עד אז, וכיוון ששירות בצה"ל הוא עדיין שירות חובה – אני מתנגדת למאמרים שעושים אידיאולוגיה מהשתמטות ממילוי חובה אזרחית. מחר תתפרסמנה כתבות "כך התחמקתי ממס הכנסה", "כך התעלמתי מחוקי התנועה". אם טלי פרקש וחברותיה מבקשות פטור משירות בצה"ל מסיבות דתיות, שלפחות לא יתחמקו בשל כך מביצוע חובתן החברתית ויבצעו שירות לאומי/אזרחי חלופי מלא במשך שנתיים.
ואחרון חביב: טלי פרקש כנראה אינה מוטרדת מהאפשרות שהפסידה משהו בכך שלא התגייסה לצה"ל. אבל האם חשבה לשאול את עצמה האם יכול להיות שהפסידה המדינה?
יפעת סלע היא מנכ"ל "אלומה-לזהות יהודית ומעורבות חברתית", המכינה ומלווה בנות דתיות לשירות משמעותי בצה"ל
לפנייה לכתב/ת 
