למה צריכים את הטכנולוגיה כדי לאהוב?
למרות שהאינטרנט מבטל את המרחק בין אנשים ומסמל את קץ החיזור, הוא נמצא בחוד החנית של עידון חיי הרגש. איך זה יכול להיות? אבינועם בן זאב מסביר כיצד הטכנולוגיה מעדנת את האהבה והופכת אותה לרוחנית
הטבע, כתב ז'אן זא'ק רוסו (1712-1778), הוא טוב ויפה ואין בו קלקולים מלבד אלה שמקורם באדם. לדבריו, ככל שנקשיב יותר לטבע נוכל ליהנות יותר מחופש, שלווה, שלום ושוויון. השהות בטבע, אומרים מחקרים של הזמן האחרון, עושה טוב לאדם. היא מרגיעה ולכן משפיעה לטובה על המערכת החיסונית. מי צריך יותר מזה בשביל הרומנטיקה?
הטבע הוא התפאורה הכי "נחשבת" לזוג אוהבים. לא חייבים להקים בו קן משפחתי, אבל בהחלט מתאים לדלג בין עצי היער, לשחק במחבואים בתוך השיחים או מאחורי הסלעים, לרוץ ביחד אחרי פרפרים ולהקשיב לרחש העלים. מי צריך מוזיקת רקע כשיש את הרוח הקלילה? מי צריך נרות דולקים כאשר כוכבים מנצנצים מעל? ואיך אפשר להשוות בכלל חיבוק חם מול מסך הקולנוע לחיבוק חם מול השקיעה? הליכה יד ביד בחולות היא כמו ביקור ברקיע לעומת הליכה יד ביד ברחובות העיר.
אבל, חייבים לתקן את הרושם השגוי הזה. הטבע לא מעדן לנו את הרגשות, אלא דווקא הטכנולוגיה הסובלת בטעות מדימויים רגשיים לא מחמיאים.
הגס, המצחין והאכזר
אפשר להסתפק בדוגמאות טריוויאליות. פעם, למשל, לא צחצחו שיניים. פעם גם לא הייתה רפואת שיניים של ממש. בקיצור, הפה הממוצע היה מסריח. אם התנשקו פעם בכל זאת, וברור שהתנשקו, הרי שחוש הריח שלהם לא היה מעודן כמו היום.פעם גם לא הייתה מערכת של מים זורמים בתוך הבתים. האדם הממוצע הדיף ריח רע. לא להאמין, אבל הנסיכים והנסיכות שהתאהבו על המרקע פשוט היו מצחינים. אם הקולנוע והטלוויזיה היו מסוגלים להקרין ריחות, סביר להניח שהענף של אפוסים היסטוריים היה פושט את הרגל.
הטכנולוגיה לא המציאה את האהבה. היא עידנה אותה. רגש אהבה מלווה היום בריחות טובים, בגופות רחוצים, במערכת שמע טובה, בדירה עם אווירה, בבתי מלון, בשיחות טלפון מתמשכות, בהודעות SMS, במכתבים, במספר לא נגמר של אפשרויות טכנולוגיות.
אפילו הטבע עצמו כבר לא מה שהיה פעם. הוא נשקף אלינו דרך דימויים טכנולוגיים מעודנים. זוג אוהבים שרודף יד ביד אחרי פרפרים, מדמה את הפרפרים לקלידוסקופ; נוף הנשקף מפסגת ההר, הוא כמו סצנה קולנועית; ריח העצים מזכיר בושם טוב; והשלווה נשמעת כמו קונצרט לפסנתר של שופן, או, למעוניינים, כמו סינגל של נינט. זו הסיבה היחידה שלמרות גסותו של הטבע, אכזריותו, צחנתו וחוסר התחשבותו, הוא מתקבל היום כמשכנה הבלתי מעורער של הרומנטיקה.
טעם מעודן של חילופי מכתבים
עד כאן, דוגמאות טריוויאליות. נעבור לדוגמא מורכבת יותר – המרחק. המרחק מעדן את האהבה. אבל, לפני זה, כמה מילים על המרחק כיצירה טכנולוגית.
הטכנולוגיה, כידוע, מקצרת מרחקים, עד לרמה של ביטולו של המרחק כליל. המרחקים מתקצרים על פי הנוסחה של מרחק שווה מהירות כפול זמן, אבל הנוסחה הזו לא עובדת על מי שכמעט שאינם עוזבים את אזור מגוריהם, מיום שנולדו ועד יום מותם. פאריז רחוקה מלונדון רק אם נוסעים מלונדון לפאריז. אם לא נוסעים, המרחק לא קיים בכלל. זה מה שהיה פעם. רוב בני האדם חיו כל חייהם במקום אחד. הטכנולוגיה יצרה את המרחק בכך שאיפשרה לכולם לנוע ממקום למקום ואחר כך גם קיצרה אותו.
עידון חיי אהבה?
אנשים התאהבו פעם בעיקר במי שגרו בסמוך אליהם. האנשים הרחוקים לא היו קיימים בפועל. הם חיו מעבר להררי החושך, או מעבר לנהר הסמבטיון, בעיקר בסיפורים של סוחרים ושל מגלי עולם, שזה במילים אחרות - מחוץ לחיים. אנשי המעמדות העליונים היו ניידים יותר, אבל רוב בני האדם של פעם נולדו, חיו, עבדו, אהבו ומתו כמעט באותו מקום ובחברתם של אותם אנשים.
פה ושם היו תקופות של נדידה, בעיקר בגלל מצוקות חריפות כמו מגיפה, מלחמה, או אסון טבע. לפעמים בעקבות עונות השנה, אבל גם אז היה מקובל לנדוד ביחד עם אותם אנשים. הרגליים עשו מרחקים גדולים, אבל המרחק בין האנשים נשאר בדרך כלל ברמת אפס.
במצב כזה, אהבה היא רגש בין אנשים כפי שהם נראים באמת. אין הרבה מקום למחשבות ולדמיון שיעדנו את האהבה. המרחק הטכנולוגי, לעומת זאת, הוסיף לאהבה טעם אנין של חילופי מכתבים, של געגועים עזים ושל אידיאל. האישה והגבר האידיאליים הם מוצרים של מרחק. פעם, הם היו שאיפת נפש של בני המעמדות העליונים שהיו ניידים יותר, והיום הם משאת נפש של הציבור כולו.
אהבה מעבר לים
האינטרנט, שמבטל את המרחק, מחזיר כביכול את החספוס אל האהבה. הוא הופך את האהבה לעניין של "הכל מותר", "הכל קצר ומהיר". האינטרנט מסמל את קץ החיזור. חגיגה של גסות הרוח.
אבל יש גם היבטים אחרים. דווקא האינטרנט נמצא היום בחוד החנית של עידון חיי הרגש.
החיים ברשת יוצרים תחושה ממשית יותר של מרחק. לא חייבים לנסוע מתל אביב לניו יורק כדי לאהוב, אבל בהחלט מודעים לכך שתל אביב היא כאן וניו יורק היא שם. אי אפשר להיפגש, למשל. כל כך קרובים, נשמה מחבקת נשמה, ובכל זאת אין מיטה משותפת ואין יער סמוך שאפשר לרדוף בו אחרי פרפרים.
המרחק האינטרנטי יוצר אהבות רוחניות במהותן, אהבות שחיות ממילה למילה. היש עידון עמוק מזה? התחלנו עם נשיקות מהבילות ריח רע, והגענו לנשיקות עשויות ממילים.
