משקיף על הארץ בחיוך
קורט וונגוט ידע לשלב עושר המצאה ומבט ילדותי, ציניות מפוכחת ופליאה גדולה, רוח שטות וטרגדיה, ולהגיש לנו את כל אלה בעמוד דחוס אחד. אריאנה מלמד כבר מתגעגעת לסופר הפורה והקדחתני שהיה אחד ממבקריה הגדולים של התרבות האמריקאית
קורט וונגוט לא מת. הוא פשוט נמצא עכשיו באינפונדיבולום כרונוסינקלסטי. משם הוא משקיף על כדור הארץ, בחיוך שאינו מבחין בין מי שקרא את הספרים שלו לבין מי שלא. אלו שלא קראו ישמחו לגלות כי צמד המילים בג'יבריש הפסבדו- מדעי מתאר חלק מיקום מקביל שבו אפשר לראות ולחוות את כל הזמנים גם יחד, בבת אחת ובלי עיכובים מיותרים מכוח עריצותו של השעון, ארעיותם של החיים.
במקום הזה, שאותו המציא ב"הסירנות של טיטאן", אולי יוכל למצוא שכל מיני אמיתות וחצאי-אמיתות באמת יכולות לדור בצוותא בלי מלחמות, כמו שרצה, ולאף אחד לא דחוף להחריב את כדור הארץ בשמם של רעיונות נשגבים ואוויליים ומרושעים גם יחד. ואם לא – תמיד יוכל לומר שם את המשפט מכמיר הלב בחוסר התוחלת שלו, משפט שהפך לסיסמה של מתנגדי מלחמת וייטנאם – So it goes.
כי כשנתקלים בעוד מוות מיותר, בעוד רצח או טבח או הפצצה מזעזעת – מה כבר אפשר לומר? "So it Goes", אומר בילי פילגרים ב"בית מטבחיים חמש", כשהוא חייל אמריקני כלוא במרתף בדרזדן שבעלי הברית כותשים אותה בשמו של אידאל גדול ואפילו צודק לגמרי: זה מה שאומר המחבר בכל פעם שהוא נאלץ לדווח לקוראים שלו על גבולות האכזריות האנושית – והוא עושה זאת בחיוך. עייף, מריר, מבודח, בורח לפנטזיה כי באמת כבר אין לאן ללכת בין הגוויות.
"בית מטבחיים חמש" הוא הספר היחיד של קורט וונגוט שקורט וונגוט היה מוכן להעניק לו את הציון "מעולה" כשנתבקש פעם לדרג את הרומנים שלו על פי איכויותיהם. מליוני קוראים משוכנעים, שונאי-מלחמות כמוהו, יכולים להסכים איתו. יחד עם "מלכוד 22" ו"מאש", "בית מטבחיים" הפך בשנות השישים של המאה העשרים לרמזור תרבותי חשוב – אבל וונגוט היה יוצר פורה וקדחתני שלא הסתפק בגינוי הטוטאלי של המלחמה.
לא סופר מדע בדיוני
אם היה לו פרוייקט כתיבה מסודר – אפשר להטיל ספק בהנחה הזאת – הרי שהוא עסק במיפוי אקראי של גבולות האיוולת האנושית. הנושא אינו חדש. גם הבריחה ליקומים אחרים אינה המצאה של וונגוט, אפילו לא יצירתם של יקומים מגוחכים בעליל. מה שהאהיב אותו כל כך על קוראיו, מה שהפך את הקריאה בעוד ספר של וונגוט לעונג צרוף, גם אם הגיבורים וחלק מן העלילות נדדו יחד איתו מספר לספר, הוא היכולת לשלב עושר המצאה ומבט ילדותי בעליל, ציניות מפוכחת ופליאה גדולה, רוח שטות וטרגדיה, ולהגיש לנו את כל אלה, לפעמים, בעמוד דחוס אחד. עם ציורים קטנים. למשל, של חור תחת.
לגמרי בטעות הדביקו לו תווית של כותב מדע בדיוני. אמנם, חלקים מכמה ספרים שלו מתרחשים על פני כוכב הלכת טרלפמדור, אבל כידוע לקוראיו, הכוכב וכל שוכניו אינם אלא דייר משנה במוחו היגע של קילגור טראוט, סופר מאד לא מצליח שמתעקש לעסוק –איך לא - במדע בדיוני. את התווית קיבל וונגוט כשכתב את Player Piano, ספרו הראשון, שמתרחש בחברה עתידנית די דומה לשלנו, שבה התיעוש המכני משתלט על כל חלקה טובה בחיים. הספר לא סייע לו להיפטר מן הצורך בעבודה אמיתית. הוא סימן אותו כרומנטיקן צעצוע, לא התקבל בברכה על ידי הביקורת, אבל גם לא גרם לו להפסיק לכתוב ולחפש את הטון המשולב הזה, שבו אפשר לומר דברים איומים ונוראים על בני אדם וגם לגרום להם לחייך, ולהאמין שהספרים שלו איכשהו הופכים את הקוראים לאנשים טובים יותר.
לטעמי הוא הצליח למצוא את הפסגה הפרטית שלו ב"עריסת חתול", עוד ספר שזקוק לתרגום מחדש לעברית, למען ימשיכו ויאהבו אותו גם כאן. תמצאו בו כמה מן החרדות הגדולות שליוו את הכתיבה של וונגוט – פחד מפני מדענים מטורפים וחסרי מצפון שבכוחם להכחיד את העולם, בוז לדתות המאורגנות, כמיהה לחיים שאין בהם ניצול מעמדי או קפיטליסטי.
כמה מן הדימויים שיצר שם הפכו לאייקונים ידועים בתרבות הפופ: "קרח תשע", למשל, אותה המצאה שטנית של קרח שקופא בטמפרטורת החדר ומדביק כל מה שבא איתו במגע בקפאון שלו. או דת הבוקונוניזם, שבה יש מקום של כבוד ל"פומה": שקרים לא מזיקים, שהחיים לאורם הופכים את בני האדם לקצת יותר מאושרים ונדיבים ממה שהם באמת. והנה, הוא עצמו הבין שאי אפשר להצליח בחלום הזה. ב"גלפגוס", אחד מספריו הפחות טובים, ייעד לבני האדם גלגול חדש באבולוציה, שבה כל השורדים הם שחיינים מצויינים, אדיבים ובעלי מוח כה קטן, שלעולם לא יוכל להתהדר בהמצאות שטניות, בדתות חדשות – או בכתיבה של ספרות.
הבלחות של אופטימיות קוסמית
אם קפץ מדי פעם, בהמשך חיי הכתיבה שלו, ליקום אחר – הוא עשה זאת לא כדי לשעשע אותנו בסיפורי חייזרים או בטכנולוגיה עילית, אלא כדי להציב מראה מלוטשת היטב בפני אותה איוולת אנושית שמפניה חשש. ועוד משהו, חשוב לא פחות: להטיל ספק בכל סיפור שמייצג מציאות בשחור ובלבן. את הלקח הזה אפשר היה למצוא במרוכז ב"אמא לילה", סיפורו האוטוביוגרפי-כביכול של תועמלן נאצי אמריקני הממתין למשפטו בישראל ומזכיר לקוראיו שהאדם אינו אלא מה שהוא מתחזה להיות. מאוחר יותר, בתקווה שתזכרו, גרר את גיבורו הווארד קמפבל להופעת-אורח ב"בית מטבחיים חמש".
הוא באמת רצה שבני אדם יהיו נדיבים יותר זה לזה ולכוכב הלכת שלהם, והיו לו רעיונות נאים ותמימים על האופן שבו אפשר להגשים את זה. למשל, ביצירה של משפחות מלאכותיות בנות 10,000 נפשות, שמחוברות זו לזו באופן רופף אבל מתוך סולידריות בסיסית והתחייבות שלא לגרום כאב. למשל, הזכיר לנו, אלוהים לא נתן לאדם ולחווה כוכב שלם אלא רק גן אחד שיש לשמר ולשפר אותו, וכך אולי צריכים כולנו לחשוב על ייעודנו בעולם. כלומר, אם יש בכלל יעוד, אם אנחנו יכולים לחמוק מגורלם של חרקים הלכודים "בענבר של הרגע", כפי שכתב ב"בית מטבחיים חמש".
יצירתו המאוחרת המשיכה להצחיק למרות שהיתה פסימית יותר ויותר. אפשר לייחס את הקדרות לדיכאון שלו ולנסיון ההתאבדות הכושל שלו, שגם עליו ידע לצחוק – ואפשר, אם רוצים, לומר ששנות הששים חלפו, והבלחות של אופטימיות קוסמית בתרבות ההמונים חלפו יחד איתן. וונגוט המשיך ללעוג למה שהתיירא מפניו: גלובליזציה ומסחור של רגשות. אובדן הזהות האישית והתרבותית בעולם שהכסף משתלט עליו. ודעיכתה ההולכת ונמשכת של היכולת להטיל ספק, תמיד ובכל מצב ובכל רעיון.
ב-1999, אחרי חמישים שנות כתיבה, הכריז שזהו, נגמר. בתור כתובת על מצבתה של המאה העשרים בחר במלים "כדור הארץ הטוב – היינו יכולים להציל אותו, אבל היינו עצלים וקמצנים מדי". ובכל זאת, אחרי כמה שנות היעדרות מן הבמה הספרותית, שב ב-2006 עם צרור של מאמרים קצרים, "איש ללא מדינה", שבו תקף את ממשל בוש על המלחמה בעיראק, כתב על עקרונות ההומור והמליץ לכל אחד לעסוק באמנות, אפילו באופן חובבני וגרוע – פשוט כי אמנות עוזרת לנפש לגדול. בין לבין, אחרי ששמעתי שמת ומיד התחלתי להתגעגע, מצאתי בספר פליאה גדולה אחרונה שלו. "אם אמות (שאלוהים ישמור), הייתי רוצה לשאול מישהו מן האחראים שם למעלה – היי, מה היו החדשות הטובות ומה היו החדשות הרעות?"
