בתים הם לפעמים געגועים לחוף
לקראת עונת הרחצה נזכור את אנשי הנדל"ן, מזרימי השפכים, גנבי החול - ומי שנותן להם לגזול
עם פתיחת עונת הרחצה מחר, ישובו מאות-אלפי ישראלים אל חופי הים. חלקם ישכימו לשחיית בוקר או צעדה לאורך החוף, אחרים יגיעו עם המשפחה כדי לבלות יחדיו באוויר הפתוח. מאות-האלפים הללו לוקחים חלק, חלקם בלי לשים לב לכך, בחוויה מאוד מיוחדת: הנאה ממרחב ציבורי פתוח חינם. אך אולי לא לעולם חוסן.
הים העירוניים היו אמורים לסמל גישה כלכלית הפוכה בתכלית. ה"מרחב הציבורי הפתוח", כשמו כן הוא - אזור שאנחנו, הציבור, מממנים יחדיו את הפעלתו ושומרים עליו פתוח לרווחתם של כל תושבי המדינה: אנחנו לא גובים דמי כניסה, לא שואלים אדם אם הוא אזרח המדינה, תייר או מהגר עבודה, אם הוא תושב עירנו או לא, אם הוא עשיר או עני. הסידור ה"משונה" הזה לא צמח במקרה; שורשיו בהסדרים חברתיים שנולדו בימים אחרים, שבהם לא כל הנאה הייתה כרוכה בתשלום. אבל כיום מרחף איום ממשי גם מעל הנאה חופשית זו.
על רקע המדיניות המקובלת בשנים האחרונות של מסירת אדמות מדינה להקמת קניונים וקנטרי-קלאבים, והקפדה על כך שנשלם על כל השירותים שאנחנו מקבלים מהמדינה (כבישי אגרה למשל), חופי
הקרב על המרינה
החוף האחרון
יונה יהב, פאר ויסנר
האם "מכּה של הגולשים" בחיפה תהפוך למרינה ודירות פאר? מתי יכולים טבע ותיירות לחיות בכפיפה אחת - ומתי האחד בא על חשבון השנייה? ראש העיר חיפה ויו"ר "הירוקים" כותבים למועצה הארצית לתכנון ובנייה
אחד האיומים הכבדים על חופי הים הוא אותם אנשים, שברשלנותם ובתאוות הבצע שלהם פולשים אל המרחב שלנו ומזיקים לו - ביניהם מזרימי השפכים, גנבי החול ומטמיני האשפה. זיהום חוף ניצנים במהלך פסטיבל "בומבמלה" לפני שבועיים הוא רק אחת הדוגמאות האחרונות. האיום השני, ואולי הכבד ביותר, הוא מצידה של כת המפריטים, הממסחרים והנדל"ניסטים, שרואים בכל מרחב ציבורי פתוח הזדמנות מבוזבזת להפיק רווח - על חשבוננו. תוכנית ה"פיתוח" של עיריית תל-אביב לפארק הירקון היא רק דוגמה אחרונה לאופן שבו אותם אנשים מנסים לשלוח יד אל הרכוש שלנו.
אכן, רוב המזהמים הם גורמים פרטיים, שהסביבה אינה חשובה להם - ודאי לא השלכות הזיהום שהם גורמים. אבל רשויות האכיפה והמשרד להגנת הסביבה הם שמאפשרים את הזיהום המתמשך על-ידי מתן היתרים להזרמת שפכים לים, מחסור חמור בפיקוח ועונשים מגוחכים על המזהמים המועטים שנתפסים. נוצר מצב שבו משתלם לזהם את הים, ובעל מפעל שטורח לנקות את השפכים שלו מרגיש "פראייר".
טעות לחשוב כי הזיהום והפגיעה בחופים מתבצעת רק על-ידי גורמים פרטיים ובעלי הון. הפגיעה הזו לא הייתה יכולה להתקיים לולא הרשויות היו מאפשרות אותה. שוב ושוב מוענקים אישורים להזרמת שפכים לים לבעלי מפעלים מזהמים, שטוענים כי ייאלצו לסגור את המפעל ולפטר את העובדים אם יפעלו אחרת (הטענה כי איכות הסביבה באה על חשבון זכויות העובדים היא מגוחכת, והוכחה כשקרית בכל העולם המערבי). שוב ושוב גם מאפשרות הרשויות המקומיות בנייה על החופים, כמו בארסוף או בסי-אנד-סאן. מדוע קל כל-כך להוציא צווי הריסה לבנייה בלתי חוקית של בדואים, אבל בלתי אפשרי לעשות זאת כשמדובר בפרויקט יוקרתי שהפך חוף ציבורי לפרטי?
מפני אותם כוחות חמדניים אנחנו צריכים להתגונן בצורה מאורגנת - בוועדות התכנון, בבתי-המשפט, בפעילות ציבורית ובכנסת, למשל - דרך תיקון חוק החופים, כך שינציח את מעמדם מיוחד של חופי הים והנהרות ויבהיר שהמרחב הציבורי שלנו אינו עומד למכירה. פתיחת עונת הרחצה היא בשבילנו יום של חג, אך גם יום של חידוש הברית בינינו האזרחים, להגן ביחד על מה ששייך לנו.
ח"כ חנין (חד"ש) הוא יו"ר עמית של השדולה הסביבתית-חברתית בכנסת
פורסם לראשונה 17/04/2007 22:43
לפנייה לכתב/ת 
על חשבון החול. אזור סי-אנד-סאן
צילום: עידו אפרתי
מומלצים
