מה שטוב בשביל אנג'לינה ג'ולי טוב גם בשבילי
האם לטפל בהורים הישישים זו אחת משליחויות פרי האהבה הקרוי "ילד"? פס ייצור של מטפלים קטנים, זה הסיפור? או אתר הנצחה חי? במקרה שלי, "תוכנית האב" נחלה כישלון חרוץ. התשובה הגברית לטור של מאי לוין
המבטים המצועפים, הראשים המורכנים, האבל המשתרר, כל אלו מרמזים על אכזבה עצומה. ימי שבעה וירטואליים על נכד שלא ייוולד ישליכו מעתה ועד עולם על חייהם בצל השכול המדומה והחרפה. "תוכנית האב" נחלה כישלון חרוץ. הייעוד הראשון במעלה נגנז בעודו באיבו, ועוד קלישאות על האבולוציה ועל "כך עושים כולם" צפות ועולות.
"בגידה" ו"כפיוּת טובה" בהחלט ריחפו באוויר
אני מבין את ההורים האומללים. מכיל את יגונם בכל נימי הנפש, ולא יכול להושיע. לא רוצה לחשוב בכיוון הזה, אבל "בגידה" או "כפיוּת טובה" בהחלט ריחפו באוויר, גם אם לא נאמרו מפורשות. הבלבול היה רב, והוא רק הלך והתעצם. "יצרנו, גידלנו, השקענו, ליווינו, תמכנו, הוא למד, בגר, השכיל, אהב בחורות וחווה חוויות ו..." וזהו?! חוויות ותו לא?! אבל הוא נורמלי, אז למה שלא ירצה להביא ילד לעולם? מה הבעיה שלו?
הוריי יקרים לי, וייסורי המצפון לא ירפו ממני לעולם, אני בטוח. המחשב הביולוגי הפנימי שלי לא מציית לפקודות שקיבל, והתוכנה שבקה חיים. מערכת ההפעלה, יש בה כנראה פגם מולד שהתגלה רק בגיל מאוחר, ואני מתנצל מראש. מתנצל, אבל יודע שזו רק התנצלות סרק - ילדים היא לא תנביט.
"תשמעי אורית, אני מאוד אוהב אותך, אבל שתדעי כבר עכשיו, שילדים זה לא! אני לא רוצה להשלות אותך, לא רוצֶה ילדים, לא מאמין, לא מתאים לי. זו השקפת העולם... ואני מצטער", הודעתי לחברה שלי.
"גם אני אוהבת אותך, זה בסדר", ואחרי שתיקת נכאים של חמש שניות היא הוסיפה: "אז אולי נאמץ?"
חיבקתי אותה ונשקתי על מצחה. הלחלוחית גלשה לה מהעין ובבת אחת הציפה את היקום הפרטי שלנו. היא חיבקה בחזרה והליטה פניה בכתפי השמאלית. די בשתיקה אחת שכזו כדי להתיר קשר שחיבר בין שתי נשמות במשך חצי שנה. די בעין דומעת שכזו כדי לסתום את הגולל על פרק רומנטי נדיר.
אהבה לחוד ואבולוציה לחוד
גם את אורית שהחליטה לעזוב אני מבין. אהבה לחוד ואבולוציה לחוד. השעון הביולוגי שלה חזק משלי, והוא רועם ומכרסם בקרבה יום יום ושעה שעה. יצר האמהוּת חזק כנראה מכל יצר אחר. החובה המוסרית שלה כלפי הסביבה היא עצומה, והרי גם לה יש הורים וחברות נשואות עם ילדים, והיא לא תאכזב אותם. אורית חייבת לספק את הסחורה הזו לעצמה ולמכריה, וזה מובן לי; בשל כך היתה הפרידה כואבת, אך עם זאת גם בהחלט מובנת. ילדים זה נורמלי, ומי שלא נורמלי חושב אחרת, וככה זה, כנראה.
"מי יטפל בך כשתהיה קשיש סיעודי?"
"רגע אחד, מי יטפל בך כשתהיה קשיש סיעודי ובלוי?" מנסה אבי המאוכזב.
"אף אחד", אני משיב לו, "את החיים שלי אשמח לסיים ערירי על ערסל בחוף ים בהודו, מוקף ספרים ואלכוהול".
והאם זה העניין? האם "לטפל בהורים" זו אחת משליחויות פרי האהבה הקרוי "ילד"? לטפל?! האם ילדים נועדו לטפל בהוריהם הישישים? פס ייצור של מטפלים קטנים, זה הסיפור? אז מילדיי שלא ייוולדו חסכתי את העול הזה.
"ומה תשאיר אחריך? מי יזכור אותך אחרי שתלך?" מנסה אמי הדואבת.
"אמא, אל תבכי, יש לי המון שירים שכתבתי. באמת המון. הדפים אמנם קצת מצהיבים, אבל אשאיר את כולם לאחר מותי, לכל מי שיחפוץ. מבטיח".
מין בית תפוצות קטן וקומפקטי בראש
לזכור אותי? "לזכור?" מה פשר החשיבות שמעניקים לזיכרון? מישהו כאן זוכר את סבא של סבא שלו? מתנצל מראש אם פגעתי בזה שכן זוכר. רק להבין ביקשתי. האם אותו הילד שלא אייצר לעצמי הוא גם זה שאמור לזכור את הכל? מין בית תפוצות קטן וקומפקטי בראשו? האם זה תפקידו, להנציח? אם ככה זה נחמד, אבל למי אכפת? חילוני שכמוני, מנותק משיגיונות העולם הבא. נו באמת, שם למטה, בין התולעים לאבנים וציצות השורשים, למי יהיה אכפת בכלל מזיכרון? הרי בינינו, מוצרט, או שייקספיר, או אפילו אביב גפן כבר לא ייצא ממני, אז תנו לחיות כמו מלך ולא למות כמו מונומנט.
"מי שלא חווה את חוויית גידול הילדים לא יודע מה המשמעות האמיתית של החיים".
איזה כתב סניגוריה משובח לאבולוציה, בחיי. את המשפט הזה אני שומע תמיד מהחברים הנשואים שלי, תמר ובני. תמר מצניעה בכיסה חפיסת אקמול, ובני רכש לא מזמן אוזניות משובחות, וכך הם מהלכים בביתם כל העת בין שלושת פירות האהבה הצווחניים שלהם. בשלב ההטפות הזה אני תמיד מחייך לעברם, אומר יפה שלום, ונמלט בטרם ינסו לשדך לי עוד אחת המחפשת נשא זרע משובח כדי להתאהב בו.
* * * *
עברו חודשיים מאז שעזבה, אבל התגעגעתי לאורית. אהבתי אותה, ועל מי אני בעצם עובד כאן?
בוקר אחד התקשרתי אליה: "היי אוריתי חמודה, זה אני. יש לי רעיון, בואי ניסע לאיזו ארץ בעולם השלישי לכמה שנים, בואי נטפל בילדים אומללים שבאו לעולם על לא עוול בכפם, הנה, תראי, גם אנג'לינה ג'ולי עשתה את זה, באמת שלא צריך ילדים משלנו".
אורית לא ידעה אם לבכות או לצחוק. היתה שתיקה על הקו, ואז היא סיפרה שהיא יוצאת עכשיו עם איזה חנון חמוד שדווקא כן רוצה ילדים.
לפנייה לכתב/ת 
