מבעד לחלון ביתי

לכל אורך הקיר הדרומי של סלון ביתי קרוע חלון גדול, מבעדו אני רואה את הפיקוסים הצעירים שניטעו לפני כשנה. היתה זו העבודה האחרונה שהצלחתי לבצע עם האחיינים שלי. נדרשתי להפחידם בעזרת שדים, רוחות והבטחה שיותר אין מה לעשות אצלי. הם לא האמינו, ואני הוכחתי בהמשך שיש להם סיבה טובה לכך. לצערי, סיפור מחלתי כבר לא עושה עליהם כל רושם. הדיבורים שלי חיסנו אותם, ולאחרונה עליי להיות יצירתי יותר בכדי להתחרות בבנות המושב היפות הנמצאות בשפע בלתי רגיל, מתחת לכל עץ רענן ועל כל גבעה רמה.

חתול שחור עובר מולי ומביט בי בשאננות מטרידה. האם זהו סימן למזל רע מעכשיו? אני תוהה. אבל מה יכול להיות גרוע יותר ממה שיש? האמת היא שתמיד

יכול להיות גרוע יותר, אך איני רוצה להיכנס לפרטים. כמו שאימי נוהגת לומר, לא לפתוח פה לסרטן.

מה החתול חושב כעת, כשהוא רואה חולה סרטן במצב סופני העומד למות בכל רגע נתון? לבטח ימהר לרֶב שונרא הקשיש, המרכיב משקפיים על קצה חוטמו ומעיין בספר עתיק. מבלי להזיז שערה בשפמו, הלה יאמר לו לזרות מלח עכברים שלוש פעמים מאחורי כתפו הימנית. מן הסתם הוא חושב שעכשיו עליו להיזהר יותר מכלבים. בקיצור, חגיגה למאמינים באמונות תפלות. אם יש רבים כאלה בין בני האדם, לבטח גם בין החתולים לא נעדר מקומם.

בבוקר, השמש בפניי, אני יושב על הכיסא מול המחשב שליד החלון. בחוץ מכוניות ממהרות להספיק להשמיט זאטוט בפעוטון ומשם לעבודה. למהר ולא לאחר. המירוץ המטורף של החיים. מאוחר יותר, אימהות צעירות דוחפות בניחותא עגלה עמוסה בצאצא או שניים. אני מביט בהן וחושב לעצמי מתי שונו תנאי הקבלה להיות אימא. כשהייתי ילד הן היו מלאות, רחבות ומוצקות, מבצר מוגן שידענו כי הוא נמצא שם תמיד על-מנת להגן עלינו במידת הצורך, או לחנך אותנו ביד קשה ובזרוע נטויה. בקושי רב אני יכול להבדיל בינהן ובין השמרטפיות שמטיילות עם הילדים, טלפון נייד צמוד לאוזנן. הן פשוט חתיכות יותר. האימהות, כמובן .

מתחת לדקל הענק בגינתי מלבלבים פרחי הבושמת בשלל צבעים. לידם הנחתי תבנית קטנה שמחשב דואג למלאה במים פעמיים ביום. הציפורים הבחינו בכך, ומדי יום הן באות להרוות את צימאונן ומתחרות בחתולים ובכלבים הצמאים. לאחרונה הנחתי על אדן החלון חתיכות לחם וקיוויתי שעם הזמן הן ילמדו לאכול מכף ידי. משפט נחמד, אבל לאכול הן מסכימות רק כאשר אני יושב ללא תנועה. באחד הימים הצלחתי לראות ציפור נוטלת פירור ומכניסה אותו למקורה הוורוד, אך

למראה המצלמה ששלפתי היא נעלמה. אבל בוקר אחד, כשהגיעו ולא מצאו את פירורי הלחם, הן צייצו בקול רם. שחרור אמיץ לב וחוצפן נעמד וניקר בחלון בזעם, מזכיר לי את שמגיע לו מכוחה של השגרה.

לאחר שהתרגלתי להמולה בחלון ביקשתי מזוגתי שתשמור את שאריות ארוחת הצהרים, יצאתי החוצה ושפכתי את האוכל לקערית בקצה הדשא. החתולים לא הגיעו מיד, אולם לאחר כמה שעות הקערית התרוקנה - והם התמלאו. ימים ספורים אחר-כך הם כבר חיכו לי ליד פינת ההאכלה ובהמשך עמדו ליד הדלת. אפילו ראיתי אחד מהם קופץ ומנסה לצלצל בפעמון בכדי לזרזני.

שעות הצהרים המשמימות, שתחיה מנמנמת, ומפלס הפעילות של החיות בחוץ יורד לאפס. לפתע, אירוני ככל שהדבר יישמע, משעמם לי עד מוות. אני מתלבט האם ללכת לאיבוד בעוד פרק של הסדרה "אבודים", שדומה שאין לה סוף, או להישאר מול המחשב ולעבוד. עליי לאסוף את הטורים שפורסמו, ואת אלה שלא, לכתב יד. הרעיון להוציא לאור ספר, שרבים מכם העלו, החל לקרום עור וגידים. מנכ"ל חברה גדולה שקרא את הטור הציע לממן את הוצאתו וכבר החל להריץ את הפרויקט, לאחר שהיכרנו בשבוע שעבר בפורום החי בו התארחתי. הפורום היה מדהים בעיניי, ותודה לכולכם.

בחורף, השמש מביטה בי בסקרנות ומחממת את עצמותיי הדוויות. בקיץ, לעת ערב היא שוקעת בים ומתקררת, ואלה השעות היפות של היום. אני חוזר לחלון כדי לראות את פנסי הרחוב ותאורת הגינה נדלקים, שהבאים אלינו לא יינגפו ברגליהם. אולם אותי מפחידה המחשבה שגם מלאך המוות ינצל את האור הרב, לא יפספס את הבית וייכנס לכוס קפה.

את כל עולמי אני רואה דרך חלון ביתי, ומכל בעלי-החיים בהם אני מביט בחצרי הציפורים הן ששבו את לבי. מי יתנני כציפור כנף, אני חושב, לפרוש כנפיים ולעוף לחיים חדשים ובריאים.

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי המתפרסם מדי יום שני הוא מתאר את חוויותיו מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות 
  

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס