"החבר הערבי שלה לא יצא לי מהראש"
אמיר הוא רווק מבוקש, מסוג האנשים שמחפשים את סינדרלה ומאמינים שרק רגל אחת מתאימה לנעל שברשותם. הם לא צריכים הרבה כדי לתייק את הבחורה כ"אחות חורגת" מתחזה
אני די מכיר את הפתיח הזה. מין משפט פתיחה, שלהבדיל ממשפטי פתיחה שזורקים לבחורות ומשמעותם: "לא מצאתי משהו טוב יותר לומר, אבל אני אוכיח את עצמי בהמשך, רק דברי איתי!", משמעותו היא: "אני מת לשפוך ת'לב, ולא מצאתי דרך טובה יותר לעבור לנושא הזה, אז עשה טובה לאנושות ודובב אותי לפני שאני מתחרפן".
אמיר הוא חבר טוב, ורווק מבוקש בביצה המקומית, עם ילדות לא קלה מאחוריו, עתיד מקצועי מזהיר בתחומו לפניו, ושלל קשרים קצרצרים ברזומה, שעד כה הובילו לשום מקום. הוא מסוג האנשים שמחפשים את האחת והיחידה, ומשום כך, נוקטים מדיניות של "אצבע קלה על ההדק", כלומר - ממש לא סלחנים לטעויות של הצד השני וכמו הנסיך מסינדרלה, מאמינים שרק רגל אחת מתאימה לנעל שברשותם.
בדרך כלל, האנשים האלה לא צריכים יותר מטעות אחת מצידה של הבחורה כדי לתייגה כעוד איזו "אחות חורגת" מתחזה, לא כסינדרלה אמיתית. מבחינתם, כל בחורה מקבלת צ'אנס - אבל אחד בלבד.
בתור חבר של אמיר, אני שומר לעצמי את הזכות לתת לו על הראש כשהוא מגזים, זכות ששמורה גם לו. אך חובתי היא בראש ובראשונה - להקשיב. כך שכמנהגי במקרים כאלה, לקחתי נשימה ארוכה, עם שאיפה ארוכה ארוכה לא פחות אחריה שכולה אומרת אמפתיה והשתתפות בצער ופשוט זרקתי לו: "דבר איתי".
"ידעתי שזה כנראה מושלם מכדי שיהיה אמיתי"
והמונולוג לא איחר להגיע: "זה לא שהדייט האחרונה מוזרה או מטורללת. זה לא שהיא איזו מושפעת או טיפוס גותי שנראית כאילו הגיעה לדייט היישר מהסט של 'בלייד', או אחת מאלה ש'חיצוניותה- אומנותה' ובסך הכל מחפשת לקשט איזו ב.מ.וו באשר היא. היא מקסימה, חמודה, אינטליגנטית וממש כיף איתה. אבל ידעתי שזה כנראה מושלם מכדי שיהיה אמיתי".
אמיר לוקח נשימה ארוכה נוספת, החיוך הציני לא סר מפניו. הוא מביט בי במעין מבט שאותו אני כל כך מכיר, שכולו זועק "וואיי וואיי, מה אני עומד לספר לך עכשיו..." וממשיך: "הפעם מרפי ממש הכניס לי, אחי. "בדייט השלישי, בבית הקפה מול הים, התחלנו לדבר על דברים מטורפים שעשינו. שיחקנו במין משחק כזה שבו אתה מספר שני דברים על עצמך, האחד אמת והשני שקר, והצד השני צריך לנחש מה זה מה. דרך נחמדה להכיר לה את העובדות הכאובות על עברך ולהכיר את שלה. הכרתי לה את השלדים המיניאטוריים והלא מזיקים שמתחבאים בארון שלי וקיוויתי לטוב. זה שלב מה-זה קריטי בהיכרות. הבחורה מרגישה נינוחה, פתוחה, קצת מסטולה מהיין, משוחררת ומרגישה בטוחה לנדב מידע. ואתה מוכרח להמשיך לחייך ולשדר שלווה למרות שמבפנים אכול מתחים אחולמניוקי. מתפלל שתוכל לחיות עם ה'חבילה' שלה. והמכה, כרגיל אצלי, לא איחרה לבוא. האמת והשקר שלה היו:
א. הייתי מעורבת באורגייה המונית.
ב. היה לי חבר ערבי.
בתנאי שהאמת היא אפשרות א'. למרפי, לעומת זאת, היו תוכניות אחרות. 'יצאת עם ערבי?' זה כל מה שהצלחתי לומר. היא ענתה בנונשלאנט: 'כן, דווקא בחור חמוד שהכרתי במכללה. זה היה די מזמן. היינו בקשר חודש ונפרדנו. לא ביג דיל'".
אמיר נעצר רגע והמשיך לספר: "באותו הרגע, הרגשתי שהקשר בינינו הוא כמו אותו חייל מהתמונה המפורסמת שחוטף כדור, ומעליו הכיתוב why?. החיוך נמחק לי הפרצוף. פתאום, כל מה שחשבתי עליה עד אז פשוט התפוגג ונעלם. מאחת שקוטלגה אצלי כחמודה, שנונה, מעניינת, כיף לי איתה, הולך על זה, היא תפסה תוך שניות מקום של כבוד בקטיגוריית המוזרות, תחת הכותרת 'יצאה עם ערבי'. הפכה לסתם עוד פריקית. חולה אנושה במחלה שעדיין לא הומצאה לה תרופה. נדמה לי שקוראים לזה 'ערבת' או משהו", אמר לי באותו חיוך מריר.
תהיה מוכן לוותר אהבת חייך בגלל איזה מחלה שהמצאת?
"הלו, הלו", קטעתי אותו בתקיפות, "אתה לא חושב שאתה טיפה נסחף? בחייאת אמיר, תחשוב בהגיון. בסך הכל, אל תשכח שהיא אחלה בחורה. והיא יצאה, בראש ובראשונה, עם בנאדם, לכל הרוחות. אתה באמת מוכן לוותר עליה בגלל איזו מחלה דימיונית שאתה מייחס לה? רבאק, נסה להתעלות מעל לדעות הקדומות. הסתכל על העובדות נטו: הרי לא מדובר באיזה חייזר. בסך הכל בנאדם. תהיה מוכן לוותר אהבת חייך בגלל איזה מחלה שהמצאת? כאילו, אין גבול לבררנות?"
"מה אתה מזיין ת'מוח?" התפרץ אמיר, "שמעת מה אמרתי הרגע? יצאה עם ערבי, אחי!"
"נו, אז מה?" אמרתי, "זה משנה איכשהו את העובדה שהיא בחורה נהדרת?"
"אבל זה מוכיח שאין לה שיקול דעת במיל!" צעק אמיר.
"למה?" הקשיתי." אם הוא בחור טוב והיא נהנתה מהקשר איתו, איך זה מעמיד בסימן שאלה את שיקול הדעת שלה?"
"כי היא היתה אמורה לדעת שאף גבר לא יתפוס ממנה ברצינות לאחר מכן. הרי היא מלכתחילה ידעה שקשר כזה לא ישרוד את המציאות", ענה אמיר.
" למה בעצם?" שאלתי. "מה הית אומר אילו מישהו, אירופי למשל, פסל מישהי כ'חולה אנושה' רק בגלל שיצאה איתך, יהודי כמוך? נראה לי שבים הקללות שהיית שופך על ראשו, המילה 'אנטישמי' היתה מופיעה יותר מפעם אחת".
אמיר עוד ניסה להתנגד, אבל בסופו של דבר החליט לתת לזה צ'אנס. שלושה ימים לאחר מכן, נפגשתי איתו שוב.
"התחלתי להריץ סרטי אימה בראש"
"זה נגמר, אחי", אמר בלחש. "היינו בדירה שלה אמש. עירומים. לא הצלחתי להתגבר על המחסום. הרגשתי עצור. נגעתי בה בחוסר רגש, בחשש, כאילו אני עומד להידבק במשהו כל רגע. החבר הערבי שלה לא יצא לי מהראש. התחלתי להריץ סרטי אימה בראש. תיארתי לעצמי את המשפחה והחבר'ה מתמודדים עם העובדה שהיה לה חבר ערבי. בעצם, אני לא יכול לתאר לעצמי אותם מתמודדים. לעומת זאת, תיארתי לעצמי אותי מתמודד איתם. תיארתי לעצמי את אמא שלי בוכה בחתונה שלנו, ולא מתוך אושר. ואת אבא שלי בכלל נעדר מהאירוע. ואת כל המוזמנים מרכלים עלינו בזמן שאנחנו מתחת לחופה. לא יכולתי כבר, אז שיתפתי אותה בתחושות שלי, בשיא העדינות. היא נעלבה, בכתה וצרחה עליי שאעוף לה מהעיניים.
"אני לא יכול להתמודד עם כל זה. אני גם לא רוצה. אתה מבין, אחי? בחורה כזו היא כמו חיית מחמד. אתה יכול לדבר איתה, לצחוק איתה, לטייל איתה, לחבק אותה ולהיות חבר טוב שלה. עד שזה מגיע לסקס. שלא לדבר על חתונה".
התקשיתי להמשיך ולהעלות טיעונים בעד. האמת היא גם שלא כל כך רציתי. כנראה לא מגיעה לו מישהי כזו, חשבתי לעצמי. מישהי שיוצאת עם מישהו בגלל האדם שהוא, בלי תגיות ובלי דעות קדומות, ולא מתביישת בזה. פשוט, לא מגיעה מגיעה לו מישהי כזו, עם כל הכבוד לעובדה שהוא חבר.
השתררה דקת דומיה.
אמיר ציפה למוצא פי, אך העדפתי למלא אותו אספרסו. "מה קרה אדון קורטז? מה אתה שותק? נגמרו לך הטענות? אין שאלות יותר?" שאל.
"יש לי רק שאלה אחת", עניתי בשלווה. "מה המספר שלה, אחי?".
האימייל של קורטז
טוקבק כדורבנות:
ראיתי אותו היום, צעיר ויפה / R
ראיתי אותו היום, את ג'מיל, צעיר ויפה. הוא הכין לי את הקפה בארקפה. והוא היה גבוה, כל כך נאה, גוף לתלפיות ועיניים ירוקות בוהקות. היה לו חיוך יפה ועדינות מוקרנת החוצה עד כאב. לא יכולתי להימנע מהמחשבה שאני רוצה שהוא ייקח ממני את ההזמנה.
אני יודעת זה מאוד שטחי ובסיסי, אז נמשיך למשהו כבד יותר. כשאני רואה את הערבי האינדיוידואל, זה שמעורה בחברה, זה שעובד במקומות שנותנים הזדמנויות גם למיעוטים, אני לא יכולה להימנע מהרגשת הסיפוק שעולה בי. אני שמחה, כי אני חושבת שהנה זה צעד נוסף לקירוב לבבות, ליחסים טובים. וזה טוב. מי לא רוצה שיהיה רק שקט בינינו? מי לא רוצה שיוויון? מי שונא גזענות יותר מהעם הזה? מי חומל בני אדם יותר מהעם שלי?
אבל כשאני רואה את המיעוט הזה כקבוצה לוחמנית, על גגות של בתים שמחים לאידנו בעיתות מלחמה, כשאני רואה אותם כחבורה - אני נבהלת, פוחדת מהם, ברוב הפעמים גם לא מאמינה להם.
וזו ממש בעיה. אני באמת אמביוולנטית, מצד אחד רוצה להאמין, רואה אותם שווים, לא אוהבת לראות כמה הם מופלים לרעה, רוצה להם שיוויון הזדמויות. ובד בבד חושבת הם כל כך שונאים אותנו, אם ניתן להם את ההזדמנות - נאכל אותה.
קורטז. העלית כאן נקודה קשה. גם לנו יש הרבה מטענים שאנו נושאים, מהבית, מהרחוב, מהמלחמות - מהחיים, בקיצור. יש מי שלוקח את זה בקלות ועל הפטה, מה שיהיה יהיה - נזדיין בשם שבירת החומות. ויש מי שלא יכול לקחת את זה באותה המידה. זו בהחלט בעייה קשה מה שסיפרת לנו כאן. אין נכון לא נכון - יש תחושות ורגשות, ואיש איש יעשה על פי צו מצפונו.
לפנייה לכתב/ת 
