אז לפי מה ידעתם שזה מפגש של חילופי זוגות? (דניאלה- 2)
דניאלה ואני היינו כבר באוזו האלף שלנו. היו צחוקים שחבל על הזמן. כשחשבנו שעומדים לסגור את המקום, אלי ונוגה שאלו אם אנחנו רוצים להמשיך את הערב אצלם בבית. סוף הסיפור
חיי המין של דניאלה ושלי הפכו ליותר ויותר פעילים. הזמן רק עשה לנו טוב, ובמקום להתרגל, רק רצינו עוד, וכל פעם היתה סוערת כמעט כמו בפעם הראשונה. יצאנו המון. לפעמים סתם היינו נוסעים ורואים מקום ועוצרים.
פתאום נעמד ליד השולחן שלנו זוג, הוא עם כוס יין, היא עם מרטיני. שאלו אם אכפת לנו שיצטרפו לשולחן. חשבנו שאולי זה מה שמקובל שם כשיש הרבה אנשים, לשתף שולחנות. גם אנחנו מנומסים, אז מיד אמרנו שאין בעיה. הם הציגו את עצמם בתור אלי ונוגה, והתחלנו לפטפט.
דניאלה ואני היינו כבר באוזו האלף שלנו. היו צחוקים שחבל על הזמן. הרגשנו חברים של אלי ונוגה. לפני אחת בלילה, כשחשבנו שעומדים לסגור, הם שאלו אם אנחנו רוצים לבוא אליהם להמשיך את הערב. בטח, למה לא?
נסענו אחריהם הביתה (שלהם), שתי דקות מחוף הים.הם שמו מוזיקה די שקטה, והאור היה די מעומעם. שתינו יין. ישבנו על השטיח, נשענים על כריות שהיו מושלכות באקראי. תוך כדי מזיגה של אחת הכוסות וצחוקים משוחררים על איזה סיפור מהעבר, אלי התכופף מעל דניאלה כדי למזוג לי, וכך נשאר לשכב, עם חצי גוף על הרגליים שלה. באיזה שלב, כשדניאלה אמרה לו משהו והסתכלה עליו למטה, היא צחקה שיזיז את השיער שנפל לו על העיניים. הוא צחק "תזיזי, אין לי כוח". היא הזיזה והוא צחק שזה נעים ושתמשיך. היא המשיכה.
ישבנו ודיברנו לנו, והיא מסרקת אותו עם האצבעות. נוגה אמרה אחרי כמה דקות "מה אתה אומר? עושים חיים" כשהיא רומזת עליהם. "אני מקנאה".
אמרתי משהו כמו "הנה, תלטפי גם את" והושטתי את הראש בהטייה מתריסה לעברה. היא צחקה, שמה את האצבעות שלה מסביב לצוואר שלי ומשכה אותי קרוב אליה ואמרה "בוא תתקרב". וככה ישבתי לידה, נשען עליה. היא מין מחבקת אותי כזה ומלטפת לי את הראש, בעוד נוגה מסרקת את אלי מהצד השני של השולחן.
שתינו עוד קצת. שיהיה. אולי כדי שיהיה תירוץ לבוקר. באיזשהו שלב אלי אמר לדניאלה "תראי אותם, מובילים עלינו" והיא אמרה "צודק" והתכופפה נמוך אליו, משכה אותו קרוב אליה והצמידה את השפתיים שלה לשלו. בהתחלה בצחוק, אבל תוך רגע הם היו שקועים בנשיקה עם לשונות והכל, וידיים בכל מקום.
"בוא, אני אראה לך את שאר הדירה"
נוגה הסתכלה, צחקה ואמרה לי קצת יותר בשקט, "בוא, אני אראה לך את שאר הדירה" ולא חיכתה לתשובה אלא קמה, הושיטה לי יד ומשכה אותי לעמידה. היא אמרה "אל תשכח את היין" ולקחה אותי לחדר השינה, שהיה חשוך. היא דחפה אותי קלות למיטה התיישבה לידי, השכיבה את שנינו והתחלנו להתנשק, להתמזמז ולהפשיט זה את זו. איכשהו הייתי מתוח לגמרי מ"מה דניאלה עושה שם". יכול להיות שזה נשמע די עלוב, אבל האמת שזה לא היה הכיף של החיים שלי. המצב היה כל כך מוזר לי, שלא יכולתי ממש לבדוק אם אני נהנה ממנו או לא. לשמחתי, נוגה היתה הפעילה בינינו. אחרי שגמרנו רציתי לקום ולצאת, אבל זה לא היה מנומס אז שכבתי בשקט. אחרי כמה דקות התלבשנו. נוגה נתנה לי עוד נשיקה ואמרה "בוא נראה מה עם הזוג הצעיר".
אלי היה שרוע על הספה, רגליים על הרצפה, מכנסיים משולשלים, ודניאלה ערומה לגמרי יושבת עליו עם הגב, עם הפנים אלי, ונעה עליו בפראות. העיניים שלה נפתחו. היא לא הפסיקה אפילו לשניה. הידיים שלה עדיין על הברכיים שלו והיא נועצת בי מבט בלי למצמץ, מבט של חוסר אונים, של אחת ששבוייה ולא יכולה להביא את עצמה לעצור. מידי פעם השפילה את הראש בעיניים עצומות כדי להתמסר לעונג, ואז חזרה לזקוף אותו ולהסתכל לי ישר בעיניים.
היא נפלה קדימה במין אפיסת כוחות
המשכתי לעמוד ליד הדלת, לא זז ולא אומר מילה, וככה, תוך גניחות חנוקות ונשימות עולות ויורדות, שניהם גמרו. היא נפלה קדימה במין אפיסת כוחות ותפסה את הנשימה. אחר כך הזדקפה קצת, הסתכלה עלי, אמרה בכמעט לחש 'צא שניה' וסימנה לי עם הראש לכיוון החדר. יצאתי, די המום. נוגה אחרי, שואלת אם אני רוצה מים. כשחזרנו לסלון אלי כבר היה לבוש, ודניאלה בדיוק סיימה לסדר את החולצה. "תשמעו, היה אחלה, אף פעם לא ראינו אתכם שם", אמר אלי. דניאלה כבר עמדה לידי, מחבקת לי את הזרוע. "איפה?" שאלתי. ב"מקום", אמר. "לא לא הכרנו אותו", עניתי. "ואיך ידעתם שזה מפגש?" שאלה נוגה. "מפגש?" שאלה דניאלה. "נו", אמרה נוגה, "את יודעת, של חילופי זוגות". הרגשתי את היד של דניאלה מתהדקת לי על הזרוע ועוצרת לי את הדם. אני לא יודע אם היא החזיקה אותי שאני לא אפול, או הפוך.
אלי ניגש לנוגה, שם יד אחת סביב המותניים שלה ושאל "אתם בסדר?" ושנינו ענינו במקהלה, "בטח". הוא אמר "כי אני לפחות, מאוד". רציתי לדפוק לו אגרוף. נוגה אמרה "גם אני" במין טון מתגרה. חשבתי שיש לי כדורסל בגרון. איכשהו יצאנו משם. נסענו בלי מילה. כשהגענו הביתה והחניתי את האוטו, דניאלה אמרה פתאום "אתה יכול למצוא מקום אחר לישון בו הלילה?".
שאלתי אותה "דניאלה, את מאשימה אותי?"
הייתי בהלם. שאלתי למה, והיא אמרה שהיא רוצה להיות לבד. אמרתי לה שאני לא יכול לחשוב על מקום, וגם שגם אני עדיין בהלם. היא אמרה "אני יודעת" ולא המשיכה. אז עלינו יחד הביתה. היא שתתה משהו ונכנסה להתקלח בלי להוציא מילה. כשיצאה, ישבתי בסלון עם כוס חלב וקראתי לה. כבר התקרב לארבע בבוקר. היא התיישבה מולי. אמרתי לה "אני כל כך אוהב אותך" והיא לא ענתה. שאלתי אותה "דניאלה, את מאשימה אותי?". היא אמרה שהיא לא מאשימה אף אחד. אמרתי לה שאני לא מבין מה קרה שם. היא רק הנהנה. אמרתי לה "דניאלה, אני מנסה לעזור, אבל אני צריך עזרה בעצמי". היא התפרצה "איך יכולת?" ופרצה בבכי תוך כדי הדיבור. "השתגעת? מה אתה? סוטה? מה עשית" ולפני שהספקתי לצאת מההלם התחילה מחדש "מה עשיתי? מה עשיתי? איך יכולתי?"
ואני לא זזתי. היא הסתכלה עלי בעיניים דומעות ואמרה "אני כל כך אוהבת אותך". רציתי לקפוץ עליה, אבל אז היא הוסיפה "אני חושבת" ושוב התחילה לבכות, ואני התכווצתי. "חושבת?" שאלתי. "מה זאת אומרת?"
"תגיד" היא אמרה, "אתה לא היית שם? לא ראית? הזדיינתי עם מישהו אחר! וגם נהניתי!" מה שהרג אותי קצת. קצת הרבה, בעצם, אבל אמרתי – "אני יודע. הייתי שם".
היא אמרה "שתדע שאני אוהבת אותך. שתדע" ושוב בכתה. "אני רוצה לישון לבד הלילה. אני צריכה מרחב" (אני שונא את המילה הזו!), "אני צריכה לראות מה אני עושה".
היא נכנסה לחדר השינה וסגרה את הדלת. לקחתי את כוס החלב, פתחתי את תריס ההזזה של המרפסת, הסתכלתי בנוף של הבניין השכן, מת מפחד.
כשהתעוררתי על הספה, השעה היתה קרוב ל-11. על השולחן היה צרור המפתחות של דניאלה. קפצתי מהספה מבוהל וראיתי אותה יוצאת מחדר השינה ונרגעתי. לרגע. היא אמרה שהיא מצטערת על מה שקרה אתמול בלילה. אמרתי לה שנתגבר. היא לא ענתה. "למה את עומדת?" שאלתי. "אני הולכת". "לאיפה?" היא לא ענתה. "דניאלה, לאיפה? מתי את חוזרת?". "אני לא", אמרה. היו לה דמעות בעיניים. התקרבתי אליה מבוהל וחיבקתי אותה, אבל היא לא הגיבה, רק עמדה שם בשקט, נותנת לי להבין שזה מיותר. היא אמרה משהו לגבי דואר והודעות, אבל לא שמעתי.
"דניאלה, אנחנו נתגבר על זה!" אמרתי.
היא עדיין שתקה. נתנה לי לעמוד ככה, עד שלא היתה לי ברירה אלא להתרחק. היא לקחה את התיק שארזה כשישנתי ואמרה "להתראות".
* * * *
אם זה היה קורה שנה אחרי הערב ההוא, יכול להיות שחוץ מזה שהיא שברה לי את הלב לפחות היו לי זכרונות נעימים. אבל העובדה שזה קרה כמה שעות אחרי גרמה לי להרגיש מלוכלך במשך שבועות לאחר מכן. כל פעם שהיו חוזרים לי מראות מאותו לילה היתה מתהפכת לי הבטן. עברתי דירה. חזרתי להיות מי שהייתי עד שהכרנו. חשבתי שאולי כדאי שאנסה לצאת עם מישהי. באוזו אני כבר לא אגע.
לפנייה לכתב/ת 
