קופאים מרוב פחד ומפספסים את הרכבת
אתה בסכנת חיים - אתה בורח. א"ב של ההישרדות בג'ונגל החיים שלנו. אפשר ללוות את הבריחה בצעקה, בטונים ובעוצמות משתנות, אפשר לאלתר בין "הצילו!" לבין ל"שמישהו יעזור לי!" ועוד וריאציות. אבל בטח שלא להיתקע ולחכות שידרסו אותך. אם אנחנו לא נשחק את המשחק הזה, הוא ימשיך בלעדינו
נכון, כולנו צוחקים על החתולים ועל התגובה שלהם למראה איום מתקרב. אכן זה נראה כמו הדבר הכי לא נכון לעשות, בינינו, על גבול הטיפשות לשמה. אתה בסכנת חיים - אתה בורח. זה אלף-בית של ההישרדות בג`ונגל החיים שלנו. אפשר ללוות את הבריחה בצעקה, בטונים ובעוצמות משתנות, אין גם הכרח להיצמד לטקסט אחד, אפשר לאלתר בין "הצילוווווווווווווווווו" לבין "שמישהו יעזור לי!" ועוד מיליון וריאציות. אבל בטח שלא לקפוא במקום ולחכות שידרסו אותך.
בדרך כלל, כשאנחנו מריחים סכנה, או שקיבלנו הודעה על סכנה, אנחנו ממהרים לברוח. כולנו מומחים בבריחות. אנחנו בורחים מהכל: מהרע, מהמאיים, מהמפחיד, מהמסוכן. וכן, ללא ספק גם מהטוב לפעמים. מי כמוני יודעת. ככל שטוב יותר, אני מגלה מחדש איזו אצנית נפלאה אני. ממש על גבול הכישרון המבוזבז.
פשוט תקועים במקום מרוב פחד
אבל יש גם בריחה מסוג אחר, מעט שונה, יותר פסיכולוגית. היא אינה באה לידי ביטוי בקילומטרים, אלא בהיעדר כל פעולה שהיא. או במונחים מעולמם של בעלי החיים שנלכדים באורות המכונית על הכביש: קפיאה מוחלטת. אנחנו לא זזים ימינה, לא זזים שמאלה, לא עולים למעלה, ולא מעזים לרדת למטה. פשוט תקועים במקום מרוב פחד. לא מדברים, לא אומרים, לא מגלים, פשוט שותקים. הכל בתוכנו מבעבע, ואנחנו נאלמים. זה המקום שבו אנחנו משאירים את ההחלטות בידי "הגורל", שבדרך כלל עוטה על עצמו פנים של אדם בשר ודם. אנחנו מתנתקים לרגע מהחיים, ומביטים על הכל מהצד. לנו אין כל חלק בנעשה, הכל בידי אחרים. זה לא בגלל שאנחנו בטוחים שאחרים יעשו את הטוב ביותר עבורנו ויקבלו את ההחלטות הנכונות ביותר עבורנו. זה רק בגלל שאנחנו מפחדים.
לפעמים אנחנו מחליטים לקום שניה לפני שהמשחק נגמר, ואז אולי אפשר עוד להציל משהו מכל הבלגן. לפעמים אנחנו קמים מאוחר מדי, מה שמביא אותנו לרציף הרכבות המפוספסות. הרשו לי לספר לכם קצת על הרציף הזה ומהותו.
Too little, too late - פחות מדי, מאוחר מדי - אחד המשפטים הכי מעצבנים שאני מכירה. למה בעצם הוא מעצבן כל כך? כי הוא נכון כל כך. האמת היא הכי מעצבנת, במיוחד כשהיא באה לנו מול הפנים, נעמדת גאה כמו טווס, מנופפת בנוצותיה, ונתקעת - לא זזה! נכון, לפעמים האמת כואבת, לפעמים היא משחררת. היא גורמת להרבה דברים. אבל היא גם מעצבנת. אנחנו עובדים כל כך קשה להסתיר/להסתתר, להחביא/להתחבא מפניה, מכסים עקבותינו בצורה כה מושלמת - ובסוף היא מוצאת אותנו. לא משנה באיזו פינה נטושה נהיה, היא תשיג אותנו תמיד!
"כן, אני יודעת, אבל לא רוצה לדעת"
לא תמיד יש לנו כוחות להביט לאמת בעיניים ולהתמודד איתה. כולנו רצינו בזמן זה או אחר בחיים פשוט להתעלם מקיומה. "כן, אני יודעת, אבל לא רוצה לדעת". עמוק בפנים היא שם, קשה לפספס אותה, מרגישים אותה מעקצצת מבפנים. אבל שמים מעליה איזה שני טון בטון ומשתיקים אותה לעוד רבע שעה, אולי חודש, אולי שנה. כי עכשיו לא בא להתמודד איתה.
Too little, too late זה הסלוגן של רציף הרכבות המפוספסות. אלה שנסעו והותירו אותנו עומדים, מחכים, מקווים, מפחדים ומצפים לרכבת שהיתה ואיננה. אני חושבת שיש ברציף הזה בותקה על שמי, אולי אני אפילו דיירת מוגנת במקום. לפחות אני מרגישה בבית.
Too little, too late משפט מעצבן כל כך - כי הוא אמיתי. אנחנו תמיד מתעוררים יום למחרת, ונזכרים "שיט! זה לא מה שבאמת רצינו להגיד/לעשות!" תמיד האומץ מגיע דקה אחרי כיבוי האורות בתחנה, אחרי שהרכבת יצאה מהרציף ונעלמה. הרכבת שכל כך חיכינו לה, רצינו לעלות עליה, מתוך תקווה שתיקח אותנו למקום אחר, טוב יותר, עם זה שעולה יחד איתנו.
אבל אנחנו נשארנו על הרציף לבד. זה שהיה אמור לעלות איתנו - נעלם. אולי הוא עלה על הרכבת לבד, אולי מצא מישהו אחר לנסוע איתו, ואולי גם הוא הלך לחפש איזה בותקה שיהפוך להיות ביתו.
לפעמים אנחנו אלה שדוחפים את העומדים לצידנו לעלות על הרכבת. הפחד כל כך חזק ומשתק, שנעשה הכל כדי להרחיק את מקור הפחד מאיתנו. גם אם זה במחיר של פוטנציאל האושר הרגעי שלנו.
העיקר אנחנו צוחקים על החתולים.
לפנייה לכתב/ת 
