עד שהמחט תפריד בינינו
נילי ויוחנן הכירו בצבא. הם היו מאוהבים כמו שרק בני 19 יכולים להיות. הם היו זוג מהיום הראשון שראו זה את זו, והם המשיכו להיות החברים והמאהבים הכי טובים גם אחרי שלושה ילדים, שתי יבשות וכלב אחד. ואז יוחנן לקח תרופת הרגעה
ואז היא נהייתה חיילת, כמו כולן, והכירה את השפן הקטן, כמו כולן. קראו לו יוחנן, שזה שם מצחיק למישהו שנולד אחרי 1960. יוחנן כנראה היה מיוחד מהתחלה, כי למרות שנילי הצהירה כל החיים שהדבר הכי חשוב לה הוא שהחבר שלה יהיה גבוה, זה לא הפריע ליוחנן להתנשא עד גובה של איזה חמישה ס"מ מתחת לסנטר שלה. ואסור היה להגיד עליו מילה רעה.
יוחנן היה בחור לגמרי נחמד, בא ממשפחה טובה ו"מסודרת", ואהב את נילי מאוד. נילי מצידה התחילה לתכנן את החיים של אחרי הצבא עם יוחנן. אחרי השיחרור, יוחנן נסע ללמוד רפואת שיניים בחו"ל. אבא שלו, שעבד שם, סידר את מה שהיה צריך לסדר, ונילי ספרה את הימים עד שתיסע גם היא. והיא באמת נסעה. הם התחתנו, ועל אף שהמשפחה של יוחנן משופעת במזומנים ורכוש, נילי עבדה כדי לממן את השהות שלהם שם, כדי שליוחנן יהיה ראש נקי ללימודים.
נילי אהבה אותו, אז גם מי שסביבה עשה אותו דבר
הם לא נראו זוג מאושר. הם היו זוג מאושר. הם טיילו ובילו ולמדו ועבדו ונהנו להיות יחד. הם היו חברים גם אחרי שהתחתנו. יוחנן, אם להודות באמת, היה קצת, איך להגיד את זה? נעבעך. מצד אחד די מחובר לאדמה ועבודה קשה, ומצד שני מין עפיפון משכיל ולא חכם. אבל נילי אהבה אותו, אז גם מי שסביבה עשה אותו דבר. אחר כך נולד להם הבן הראשון, והאושר היה עוד יותר גדול. יוחנן סיים את הלימודים, והם והחליטו להישאר קצת בחו"ל, בשביל החוויות. נולדה גם הבת השניה, והם עדיין היו בחו"ל. ואז החליטו שזה הזמן לחזור, כי אחרת יהיה מאוחר מדי.
הם נחתו ישר לחלקת אדמה ובית ישן בגדרה, חלק מנכסי משפחת יוחנן. הם הקימו מרפאת שיניים לתפארת. יוחנן עבד קשה. נילי ניהלה את המרפאה ועשתה קצת עבודות נוספות, ולנו היתה הנחה בטיפולי שורש. נולד להם עוד ילדון, והם המשיכו להיות משפחה מאושרת לתפארת מדינה ישראל. נילי מאוד רצתה לקנות דירה. יוחנן חשב שכדאי שישקיעו במרפאה. והם היו משפחה, אז הלכו על זה.
אף אחד לא ממש שם לב לשינוי שעבר על נילי ויוחנן עם השנים. התא שלהם היה מוצק ויציב, ולכולם היה ברור שהחיים שם על מי מנוחות. יחד, ככה זה נראה, הם ניצחו את העולם.
וזה מה שלא ראינו: יוחנן, שעבד קשה, התחיל להיות עסוק יותר ויותר. פעם, בשביל הכיף, או אולי מסיבה מוצדקת אחרת, הוא לקח מהמדף איזו תרופת הרגעה. משהו בן-זונה אמיתי. כנראה שהחיים נראו לו קלים מדי, כי מי שלומד רפואת שיניים יודע מה קורה עם התרופה הזו. וזה מצא חן בעיניו. עד כדי כך שלקח שוב. ושוב. ושוב ושוב ושוב.... לנילי לקח קצת זמן, כי מטבעם של מכורים שהם מומחים בריגול והטעיה. וכשהיא כבר קלטה, זה היה כשיוחנן היה כבר ממוטט, מסטול לחלוטין, על הרצפה בסלון, אותו סלון של הבית עם שלושת הילדים.
נילי ניסתה לעודד את יוחנן לעבור תהליך גמילה. ויוחנן, שכמו כל מכור אחר בהיסטוריה, ידע שהוא לא מכור, שזו סתם המצאה שלה, אמר "בסדר" והיה דופק עוד איזו מחט לשיפור המצב רוח. נילי ניסתה. היא עודדה. היא כעסה. היא אהבה. ליטפה. איימה. כלום. "אני רק מזריק ומתעלף פעם בכמה שעות/ימים ולא מתפקד. זה לא התמכרות". והיא עדיין ניסתה.
והיא עשתה עוד טעות – היא שתקה. וכשעברה שנה בלי שהיה לה באמת בעל, היא עדיין שתקה. ומבחינתנו הם עדיין היו הזוג לדוגמה. בשלב מסויים נילי כנראה הבינה שהרבה לא מתקדם ועברה לאיומים. או ש... או ש.... אבל יוחנן הרי לא היה מכור, לכן הוא לא דאג.
לנילי עוד כמה בעיות בתקופה ההיא, כמו להתמודד עם כמה אסונות משפחתיים שלא היו ממש קשורים ובעיות יומיות אחרות. לבד. ואחרי שכבר לא היה עם מי לדבר, נילי אמרה ליוחנן - הילדים. וכשזה לא עזר, היא התחילה לרמוז לו שיעוף. אבל הוא לא. כך שנילי גרה עם מישהו שהיא אהבה ולא סבלה. פשוט, לא?
נילי מצאה כתף. תקראו לו מאהב. תקראו לו יורם
אחרי שנתיים כאלמנה עם גופה מדברת בסלון, נילי מצאה כתף. תקראו לו מאהב. תקראו לו יורם. זה לא חשוב. ויום אחד היא נתנה ליוחנן אולטימטום. זה היה בסביבות הזמן שהיא מצאה אותו מעולף עם מחט בזרוע. או שתתקן או שתלך. אבל כשאתה לא מכור, הרי אין מה לתקן.
יוחנן, וגם את זה לא ידעתי, היה קנאי. לא יודע אם מלידה, או שהמחטים עזרו. גם אני, הקנאה לא זרה לי. רק שהוא כנראה פיתח אותה לדרגת אמנות. ואז, פחות או יותר בזמן שנילי החליטה שהילדים קצת יותר מדי קרובים למחטים מזוהמות ולמזרקים, יוחנן שאל בפעם האלף "יש לך מישהו, נכון?" ונילי אמרה "נכון".
יוחנן רצה שנילי תעזוב את היורם. נילי אמרה "בשביל מה? בשביל נרקומן? קודם תוכיח". יוחנן, שהרי לא היה נרקומן בכלל, אלא רק מזריק לעצמו באופן קבוע סמים, אמר לא. ותוך 24 שעות התחילה המלחמה: יוחנן אימץ את מרפאת השיניים שצמודה לבית כמקום המגורים החדש שלו ודאג להודיע לכל העולם שלנילי "הזונה" יש מאהב, ושבגלל זה הוא עזב אותה.
כשנילי סיפרה לי בקווים כלליים, השתדלתי לא לומר לה מה אני חושב על החברה שלי שהורסת משפחה בגלל שבעלה עישן ג'וינט או לקח כדור ואליום. כי לא יכול להיות שהוא נרקומן. נרקומנים הרי גרים בשכונות מצוקה, ילדים למשפחות מוכות, חסרי השכלה ובעלים מכים. יוחנן הוא לא כל אלה. אז נילי הורסת משפחה. גם יוחנן רצה לדבר איתי, סיפר לי שהיא בוגדת בו. הוא עשה לי טובה בפעם ראשונה, כי הוא אמר לי שכדאי שאסביר לה שהוא הולך ללמד אותה מאיפה משתין הדג, מה שמיד גרם לי להגיד לו "אני חושב ששכחת עם מי אתה מדבר. אני קודם כל חבר של נילי. רק אחר כך אתה באת" והתחלתי לחשוב שאני באמת לא ממש יודע מה קורה.
זה עוד היה בשלבים שהיה מה להציל
במלחמה כמו במלחמה, לא חשוב שהייתם מאוהבים 18 שנה. יוחנן ומשפחתו הוציאו לנילי והילדים צו גירוש מהבית. אומרים שכשהכסף לא נכנס מהדלת, האהבה יוצאת מהחלון. כשהאהבה מראש תלוייה בזריקות, הרבה סיכוי אין לאף אחד. המשפחה של יוחנן דיברה עם נילי. נילי ניסתה להסביר להם שהיא תעשה הכל להציל את יוחנן. זה עוד היה בשלבים שהיה מה להציל. אבל כיוון שהיא היתה בוגדת, אז לא יכול היה להיות שהוא נרקומן.
על בתי הדין הרבניים בישראל אפשר לכתוב הרבה. לי, באופן אישי, אין מילה אחת טובה שאני יכול לצרף. לשיטתם, האשה בגדה. האשה "זונה". ביי ביי.
הוא המשיך להיות גיבור הסביבה שאשתו נטשה אותו לטובת גבר אחר. סיפור הסמים לא נראה אפשרי לאף אחד, כולל אלו שהכירו את נילי. משפחתו האמידה של נרקו מיררה לנילי את החיים, מתוך אמונה שהיא ממציאה את הכל. רק שאז ידידנו נהג תחת השפעת סמים, היה מעורב בתאונה והרס את המכונית לחלוטין. חשבנו שמישהו ישים לב.לא. נרקו מתח את בתי המשפט למקסימום האפשרי, כסף כבר לא נשאר, לנילי לא היה לאיפה לעבור לגור, וצו הפינוי מהבית לרחוב נשף בעורפה.
ואז, בבוקר מגעיל אחד, נרקו היה מעורב בעוד תאונה. הפעם קטלנית מאוד. כלומר, תלונה שגרמה קורבנות בנפש. פתאום הכל נעשה דחוף. כולם רצו לעזור. לילדים. לנילי. וגם לנרקו. כולם חיבקו זה את זה וחוזר חלילה ונשבעו שהכל יהיה בסדר. וכולם אמרו שהמחיר היה נורא, אבל מכאן סוף סוף הדברים הולכים נכון.
ואז הם זרקו את נילי סופית מהבית, בעזרת אותו בית דין רבני. הנרקומן הצליח לחמוק מהארץ בלי להיפרד מהילדים אפילו. ונילי, אני מקווה, תתפנה עכשיו בלית ברירה להתחיל את החיים מחדש.
נילי ויוחנן הכירו בצבא. הם היו מאוהבים כמו שרק בני 19 יכולים להיות. הם היו זוג מהיום הראשון שהניחו את המבט זה על זו. והם המשיכו להיות החברים והמאהבים הכי טובים גם אחרי שלושה ילדים, שתי יבשות וכלב אחד. ואז יוחנן לקח תרופת הרגעה.
נ.ב.
מציאות שעולה על כל דמיון, והתנצלות
הנטייה שלי היא לא להגיב לתגובות. אני לא בתפקיד של להחליט מה דעתו של מי שקורא. אבל הסיפור של נילי חשוב לי במיוחד, אז תנו לי להוסיף רק כמה מילים, ואני הולך.
הסיפור של נילי מדויק כמעט להפליא. מובן שהשמות קצת שובשו. מובן שחלקים צונזרו. אבל מה שכן כתוב הוא מה שאכן היה במציאות. יותר מזה, הסיפור האמיתי עוד יותר גרוע ממה שכתוב כאן. ויתרתי על כמה פרטים, מפני שהעורכת אמרה שאף אחד לא יאמין.
אני מתנצל באמת בפני מי שנפגע מהשימוש החוזר במילה "זונה". אני מתנצל גם בפני נילי. לא נוח לי להיות בעמדה של להסביר למה התכוון המשורר, ואני לא משורר, אבל הכוונה היתה "הפוך על הפוך". ברור שהיא לא זונה, אבל התייחסו אליה כאילו היא כזו. ניסיתי איכשהו להעביר את המסר. אני לא ממש מצטער על איך שאני כותב. אבל אני בהחלט מצטער אם זה יצר הסחה מהעיקר. ולנילי - מי שצריך יודע מה ומי את. את לא.
תחשבו על נילי מה שאתם רוצים, אבל נילי אהבה את יוחנן יותר מכל גבר אחר בחייה, ואני מוכן להסתכן ולהגיד שזה כולל כמה בני משפחה. ונילי ניסתה, יום יום, שעה שעה ודקה דקה, להציל את האומלל. וכשזה היה "או להמשיך ולסכן את הילדים או לשלוח אותו משם", היא בחרה במה שהלוואי ולי היה את האומץ לעשות, ותודה לאל שלא נבחנתי על הנושא.
לסיום: אם הייתי יכול לבחור מה תעשו בזמנכם החופשי? תקראו את הסיפור שוב. ספרו לחברים ותעבירו הלאה. אני לא מאלו ששולח מכתבי שרשרת. אבל תדאגו שכולם יבינו מה קורה כשמחט אחת קטנה יוצאת משליטה.
לפנייה לכתב/ת 
