מכתבים לעפרה
איך התנהלה פגישתם הראשונה של בצלאל אלוני ודורון אשכנזי, בעלה של עפרה חזה? מתי החלו סימני המחלה של חזה לצוף? מדוע סירב אביה של חזה לחתונה? זכרונותיו של בצלאל אלוני מהשנים שלו עם חזה, עכשיו בספר חדש
קצת יותר משבע שנים עברו מאז פטירתה בטרם עת של עפרה חזה, ממה שהתברר בדיעבד כסיבוך של מחלת האיידס. המוות המהיר והבלתי צפוי השאיר צלקת בליבו של המנטור, האמרגן, החבר הקרוב ומי שגילה אותה בסדנת התיאטרון בשכונת התקווה, וליווה אותה לאורך כל הקריירה המצליחה שלה, בצלאל אלוני. בניגוד לרובינו, אלוני צפה בעפרה חזה קמלה בתהליך ארוך ומכאיב, וידו קצרה מלהושיע. לאחר מותה כתב בצלאל את הספר "מכתבים לעפרה", סדרת מכתבים הממוענים לחזה, בהם הוא מפרט את זכרונותיו מהשנים שהעבירו יחד, את הכאבים, הגעגועים והכעס.
לפניכם שלושה פרקים מתוך הספר, הראשון מתאר את פגישתו הראשונה של בצלאל עם בעלה של חזה, שנפטר זמן קצר אחריה, דורון אשכנזי, הפרק בו ביקש אשכנזי את ידה מאביה, והפרק המתאר את ערב חתונתה, אז התפרצה המחלה.
**
"אני בלחץ", אמרת לי יום אחד, כשניסיתי לעבוד איתך על שיר חדש.
"כולנו בלחץ", עניתי לך, "אבל אני מאמין שיהיה בסדר ונצליח עם האלבום הזה".
"מה יהיה בסדר?!" קיטרת, "לוחצים עלי!.. לוחצים עלי מאוד לפגוש את הבחור!"
"איזה בחור?" שאלתי.
"זה שאחותי ושרי הכירו לי", אמרת.
"זה שהיא אמרה לי שאסור לו להכיר אותך?!" שאלתי מופתע.
"כן", ענית בקול שקט.
"זה שכבר יצאת איתו פעם, וניתקת מגע כי נבהלת ממנו?!" ניסיתי להבין.
"כן.. אני מפחדת..", אמרת.
"ממה יש לך לפחד? מי מכריח אותך?!" שאלתי.
"לוחצים לוחצים.. כולם לוחצים..", אמרת כמעט בקול בוכים, ומבטך היה אבוד.
" והגיל יותר מכולם.. והם לא מוותרים".
"מי זה הם?!" כעסתי.
"הבחור הזה ואחותי, ושרי ובעלה.. כולם!" המשכת בקול מעורר רחמים.
"מה אני יכול לעשות בשבילך?" שאלתי בקול מרגיע, כדי להוציא אותך מן הדיכאון. "אני מבקשת ממך לפגוש אותו, להכיר אותו לתת לי עצה טובה", אמרת.
"עפרה, בעניינים האלה כבר נתתי לך כמה עצות טובות שאחותך זרקה לפח", הזכרתי לך.
"אני מבקשת.. הנה, זה מספר הטלפון שלו..", אמרת ומסרת לי פתק.
הפגישה
ואכן, למחרת היום הוא הגיע. אפילו הקדים בכמה דקות. ולמרות שבשכונה הקטנה שלנו, אין מחסור במקומות חנייה, ראיתי שהוא מחנה את הג'יפ הגדול שלו, מסוג לנדרובר, על המדרכה מול ביתי, וחוסם את המעבר להולכי רגל. אוגניה אמרה שהיא תמשיך בקריאת ספר, בחדר השינה למעלה. השארתי את שער הכניסה פתוח, וגם את הדלת המוליכה אל תוך הבית והוא נכנס. גבר גדול ממדים. על פניו בליטות מוגלתיות. על הגבה הימנית, על הריסים, בקצה האף ובזוית השפתיים.
"שלום." אמרתי לו.
"שלום". ענה לי.
"שב בבקשה. תשתה משהו?" שאלתי בנימוס.
"נעים מאוד. אני דורון." אמר.
הוא ניסה להתיישב, אך מייד הזדקף ועמד שוב במלוא קומתו, הוציא מכיסו חבילת שטרות גדולה והניח אותה על השולחן. לא הבנתי את הפעולה הזאת.
"סליחה, מה זה?!" שאלתי.
"סתם כסף קטן שמפריע לי בכיס." אמר בנונשלנטיות, "אני יש לי מיליונים אני. תגיד, אתה אבא שלה?"
"לא. אני המנג'ר שלה." עניתי תוך שאני מנסה להבין את האיש.
"הה..." המהמם בהבנה.
"אנחנו עובדים ביחד." הוספתי בחיוך ובמלוא הסימפטיה.
"הה... אני יודע... כבר הרבה שנים, הה?!" אמר ושאל.
"כן." עניתי, "תשתה משהו?"
"לא, כבר שתיתי." אמר כשהוא משוטט במבטו על קירות חדר הסלון המכוסה בתמונות ובתקליטי זהב ופלטינה, מן הקריירה המפוארת שלך. פתאום זיהיתי על מרפקי ידיו סימנים של מחלת הפסוריאזיס. היה יום חם ולמרות שלא ביקש, מזגתי מים קרים מן הבקבוק אל תוך שתי הכוסות שהיו על השולחן, והרהרתי.
מה אני עושה? מה אני הולך לשאול את הבחור הזה? למה הסכמתי להיכנס אל מצב שהוא מביך לגביי?... יושב מולי בחור, שאני לא יודע עליו כלום, מלבד העובדה שהוא מחזר אחרייך, כמו גברים רבים אחרים, ואני מחפש מלים ודרך של שיחה שלא תפגע בו כגבר, מצד אחד, אך תיתן לי מענה לבקשה שלך, עפרה, שאפגוש אותו, שאכיר אותו ושאומר לך את דעתי עליו. בשניות האלה, שכחתי לחלוטין את סיפור הפחד שלך ממנו באותה פגישה ראשונה.
"מה...אתה עושה?" שאלתי פתאום, כדי לשבור את הקיפאון שהשתלט על השיחה.
"אני קבלן בניין אני. אני עושה מיליונים אני..." אמר שוב.
"פירמה מוכרת?" התעניינתי לתומי.
"לא. אני ככה. אפילו הקבלן אלף דורי עובד בשבילי. עסק של מיליונים." ענה.
שם הקבלן שהוא נקב בשמו, לא אמר לי כלום, כי אני לא בעניין בניינים. אבל
"מיליונים... אז בטח הג'יפ הגדול והחדש שבאת איתו הוא שלך?" שאלתי ולא ידעתי למה.
"בטח שלי." ענה ובתנועת יד פיזר את חבילת השטרות שהניח על השולחן.
אלוהים, לאן אני ממשיך את השיחה מן הנקודה הזאת? מה אני עושה? שאלתי שאלה מעליבה ופתאום אני מרגיש שגם התשובה שלו זקוקה להבהרה. "אף פעם לא ראיתי רישיון של ג'יפ חדש וגדול מסוג לנדרובר," שמעתי את עצמי שואל שאלה טיפשית, "כמה כוחות סוס יש לו? אפשר לראות איך רישיון כזה נראה?"
"למה מה?!" ענה בקול מאיים, "אתה לא מאמין?!... אני מגלגל מיליונים! אני עושה מיליונים!... לא רואים?!... לא מראה לך!"
"סלח לי אם פגעתי בך," אמרתי מיד בקול מתנצל, "אבל... אתה יודע... עפרה ביקשה ממני לפגוש אותך ולשאול אותך..."
לגמתי לגימה נוספת מכוס המים שלי וכמוני עשה גם הבחור. התכוונתי לשיחה יוצרת מסוג אחר ונקלעתי לדיאלוג מביך ושאין לי מושג לאן להמשיך איתו.
"הממממ... ואיפה אתה גר?" שאלתי בניסיון נוסף להעלות את השיחה על פסים רגילים.
"אני גר בפנטהאוז." ענה לי.
התכוונתי למקום, עיר, שכונה והוא עונה לי "פנטהאוז". מה אני עושה, אלוהים?!
"שלך?" הוספתי שאלה מעליבה נוספת.
"בטח שלי!" ענה.
"רשום בטאבו?" נסחפתי בשאלה ששברה את "כל הכלים", ולא ידעתי למה.
"אני אומר לך שזה שלי!" הרים את קולו, "אני אומר לך שאני עושה מיליונים! מיליונים! מה כל כך קשה לך להבין, אני לא מבין?!"
"מצטער. סליחה. ואתה גר לבד שם? אתה רווק?" ניסיתי להציל את השיחה. וכמעשה פלא, הוא התחיל לספר לי, מבלי שהפרעתי לו, פרטים ופרטי פרטים על חייו:
על נישואיו עם בחורה מראשון לציון, בשם אתי, שכבר הייתה בחודש החמישי להריונה. על התינוקת שנולדה להם. על גירושיו הקרובים מן האישה הזאת. על
ההחלטה לאמץ ילד בן 11. ולא "סתם ילד" אלא "ילד מעדות המזרח". על זה שהיה כעשר שנים בניו יורק ועבד בכל מיני עבודות, ועל זה שהוא "משרת כל הזמן כחייל בשירות מילואים פעיל בקומנדו הימי". על בית קפה שהיה לו בניו יורק ושהופיעו בו יפה ירקוני וצביקה פיק, לפני כיסאות ריקים, ועל זה שהוא לא שילם להם ועוד המון פרטים שלא התחברו לי למסגרת הגיונית. הלכתי לאיבוד בסיפורים האלה. אך פרט אחד, הציק לי מאוד.
"תגיד, מה פתאום אתם מאמצים ילד בן 11 בדיוק לפני הגירושים שלכם?" שאלתי.
"לא. היא לא רצתה כי הוא מזרחי ואני אוהב מזרחיים." ענה לי תשובה ללא קשר לשאלה.
סימני האזהרה
הרגשתי שאני נכנס לסיפור דמיוני ומתוסבך. מה אני עושה? ותוך כדי התבוננות בגבר שמולי, אני שם לב יותר ויותר, שמשהו אצלו לא בסדר. שמשהו אצלו גורם לכל פעמוני האזהרה שבראשי לצלצל בכל הכוח. אני לא פסיכולוג ולא פסיכיאטר ולא מתיימר להיות אחד כזה. אך ככל שהבחור הזה, דורון, המשיך לדבר ולספר ללא הרף על חייו, הספק עלה בי יותר ויותר וחנק את גרוני. גדלתי בשכונת התקווה ול"סדנת התקווה" קיבלתי גם חבר'ה שצרכו סמים ואני מכיר את מראה העיניים שלהם. את המבט שלהם.
"תגיד לי", שאלתי אותו פתאום כבדרך אגב, "אתה עוד משתמש בסמים?"
"כבר שלושה חודשים נקי." ענה בתשובה שהכתה אותי בשוק, "נקי לגמרי. אבל אני עושה מיליונים... מיליונים... אתה רואה..."
אסף את חבילת השטרות מעל השולחן, הכניס לכיסו במאמץ, יצאנו מהבית ונפרדנו לשלום. הרגשתי מחנק איום. ולא עליתי אל אוגניה שקראה ספר בחדר השינה, אלא מיהרתי אל ביתך. את ישבת על הכורסא בחדר הסלון שלך, כששולי ושרי יושבות על הספה משמאלך. ישבתן שותקות והמתח על הפנים של שלושתכן נתן בהם צבע של בצק שהחמיץ. נכנסתי במצב רוח סוער.
"תגידו לי שתיכן," פניתי מיד אל אחותך ואל שרי, "את ואת! אתן מטורפות?! אתן משוגעות?! מה אתן עושות לה?!!"
שתיהן לא הגיבו.
"דיברת איתו?" שאלת אותי במצוקה נוראית.
"דיברתי איתו. אלוהים, מה זה?!" עניתי בקול חנוק, "מה זה צריך להיות הדבר הזה?!"
"מה?" שאלת.
התעלמתי לחלוטין מאחותך ומשרי ודיברתי רק אליך.
"עפרה, הוא מסוכן. אל תתעסקי איתו." אמרתי לך.
"איך התרשמת ממנו?" המשכת לשאול ולא הבנתי למה.
"רע רע רע! הכי רע שאפשר! אל תתקרבי אליו!" צעקתי.
"מה כל כך רע בו, אפשר לשמוע?" שאלה אחותך בקול מתנשא.
"את עם הראש הדפוק שלך בין כה לא תביני שום דבר." עניתי בכעס.
"מה? מה?! דבר!!" התפרצה אחותך לעברי.
"הוא זיוף אחד גדול." אמרתי לך והדגשתי כל מילה, "הוא מסוכן לך. אל תתעסקי איתו. הוא סיפור מאוד מפוקפק ומסוכן. אין שום היגיון בדברים שלו וכל הזמן דיבר איתי על מיליונים מיליונים מיליונים! שהוא עושה מיליונים!...והוא עוד אומר לי שרק לפני שלושה חודשים הוא הפסיק להשתמש בסמים. שעכשיו הוא נקי. נקי ממה?!"
"אני לא יודעת..." שמעתי את שרי ממלמלת משהו לאחותך.
"מה לא יודעת?!" פניתי אליה בכעס, "את לא יודעת שהוא נשוי ואב לתינוקת ושהם אימצו ילד בן אחת עשרה מירושלים?!... ושהוא חי בדמיונות?!... הוא היה חבר של אחותך ואת לא יודעת עליו כלום?!... אמרת לי שאסור לו להכיר את עפרה ומה את עושה עכשיו?! מישהו משלם לשתיכן על השידוך הזה?!... לאן אתן רוצות להכניס אותה?!!"
"אני לא מוותרת. אני לא מוותרת." חזרה ואמרה אחותך והדליקה לעצמה סיגריה נוספת.
ראיתי את הבעת פנייך ואת מבטך האבוד. היית במצוקה נוראית.
"עפרה, בבקשה," התחננתי בפניך, "הוא מסוכן לך. הוא מסוכן. אל תתעסקי אתו. ביקשת ממני עצה, הנה היא. קחי אותה."
"אני לא מוותרת!" המשיכה אחותך למלמל כמו לעצמה, "אני רוצה לשמוע מה הרב יגיד. אני רוצה לשמוע מה הרב יגיד."
"טוב. תלכו. אני מפחדת. אני רוצה להיות לבד." ביקשת מכולנו.
"את תבואי אתי אל הרב!" הרימה אחותך את קולה עלייך.
"טוב. תלכו. יש לי טיסה בבוקר ועוד לא ארזתי כלום." חזרת וביקשת.
"עוד טיסה ועוד טיסה ועוד טיסה... עד מתי?!" צעקה אחותך.
"תעזבו אותי!" קמת פתאום ואמרת בהחלטיות, "אני רוצה להיות לבד ואני לא רוצה לשמוע יותר מהבחור הזה! תעזבו אותי!"
הסתכלתי עלייך וראיתי אישה חזקה, החלטית, נחושה.
הספר "מכתבים לעפרה" יצא השנה בהוצאת "דן-אל", והוא ניתן להשגה בחנויות.
