זמן החסד שלי

באו ואגלה לכם סוד קטן. בניגוד למה שנהוג לחשוב, נשים חרדיות לא באות לבית הכנסת. כל הסיפורים על הלחישות והרכילויות בעזרת נשים, הם על אחיותינו הדתיות. אישה חרדית תראה את פרצופה בבית הכנסת אולי בראש השנה, "גג" יום כיפור. בשבת יש דברים אחרים לעשות. אז מה עושות החרדיות בלילות (שישי)?

אז זה המקום לספר שהאישה החרדית הממוצעת חיה סביב השעון. סדר היום שלה כולל את כל ה-24 שעות היממה, ללא התחמקויות ופטורים על סעיף עייפות. מה שיכול להוציא אישה ממוצעת מדעתה הוא אורח חיים מקובל בבני ברק ושלוחותיה.

זה לא מופרך לשמוע סיפור "טריוויאלי" לכאורה על ההיא שישבה כל הלילה במשך שבוע שלם על בדיקת מבחנים, עם ילד צורח מכאבי שיניים על הידיים ללא יכולת הרגעה. או על זו שכל החמישה שלה נדבקו באבעבועות רוח והיא יכולה כבר להחתים כרטיס חופשי חודשי במרפאה, אצל רופא שרואה 70 איש ביום, ועדין זוכר אותה בשמה הפרטי. ומה קורה הלילה? טוב תודה ששאלתם, היא הצליחה לעצום עיניים לעשר דקות בדיוק כשהתינוק נרדם סוף סוף על מכונת הכביסה, באמצע פעולת הסחיטה והתעורר שוב בהשרייה חוזרת.

אז אחרי שבוע צפוף ועמוס מגיע השיא בהכנות וההתארגנויות בשישי. חברותי, נשים עובדות ברובן, חוזרות להיות עקרות בית במשרה מלאה, תפקיד שנחשב עדיין למעורר כבוד רק במגזר החרדי. הן מוסיפות שעות ליממה כדי להחזיר את הבית למצב תקין, אחרי סופת ההוריקן השבועית.

גם אני הופכת לפחות ליום אחד לעוזרת בית מהזן המוכר והטוב ונוטשת את העבודה והמחשב לטובת צחצוח הפאנלים, ממשיכה לשנן בראשי שוב ושוב שהנה השבוע נגמר והחיים הטובים מתחילים. למרבה המזל, זה מצליח להחזיק מעמד עד ששמש שוקעת, הנרות דולקים והנירוונה באה.

שבת שלום מחויך מחיש את הבעל והצאצא אחר כבוד לבית הכנסת, אני מתרווחת בנוחיות על הספה בסלון, עוצמת עיניים ומקשיבה לשקט. שקט עמוק, חזק וממלא מהסוג ששומעים רק ביישובים שומרי שבת. עוד לא הספקתי לתפוס תנוחה ולהוציא את המותחן החדש עליו התרפקתי בעיני בערגה במשך השבוע כולו וכבר דפיקה חלשה מהססת בדלת.

בזו אחר זו נכנסות החברות שלי ומתמקמות על הספה. הילדים שכבר מתורגלים פורשים בשקט לחדר הסמוך. אלו שבמהלך השבוע מתרוצצות טרודות בבגדי יום יום, שצברו קילמטרז' של כתמים ובחלוקים חסרי צורה, נראות עכשיו ממש אחרי ביקור קצר בתוכנית "המהפך", כשבהינף שרביט הפכו מסינדרלות עייפות ומרוטות לדיילות חינניות מאופרות ומבושמות.

אנחנו יושבות בשלישיה על הספה ומעבירות בינינו את הידיעות האחרונות של השבוע, על ההיא שעברה הפלה וצריך לראות מה אפשר לעזור שם. על המשפחה בבנין ממול שמגדילה את הבית, על הרווקה המזדקנת (בת העשרים ושבע) שסוף סוף תפסה חתן ומי צובע בקיץ את הבית.

אבל עוד בטרם הספקנו להתעמק במניעיה של הכלה הצעירה לבשל לבעלה מדי ערב ארוחה של שלוש מנות אני שומעת את קולותיהם של 'מועצת חכמי הבניין' בלובי בשיחות אחרונות משלהם. זה האות מבחינתנו לסגור את הבסטה ולהתקפל כל אחת לביתה, מבטיחות להיות בקשר במהלך השבוע למרות שלכולנו ברור שזה לא יקרה.

הדיילות שלי יוצאות חזרה הביתה ואני מנסה לספוג עוד כמה דקות גנובות של שקט אבל המכתב האחרון של 'ועד הרבנים' מעלה את הטונים בלובי, אני פונה באנחה לערוך את השולחן ומתחילה לספור בשקט את הרגעים עד למפגש הבא, בשבוע הבא.