ואם אמות מכור, אז מה?
"אני שוכב בכורסא ועוצם את עיניי, חולם כמה דקות ומגלה שיותר משעה עברה. שוב עפעפיי נסגרים בכבדות והזיות פוקדות אותי. 'המסע הצהוב' אני מכנה את מה שעובר עליי, על-שם צבעו של הכדור משכך הכאבים שאני נוטל, שתופעות הלוואי שלו מקבילות לשימוש בסמים". דני פנחס על העונג האסור שמותר לו לפי חוק
התחלתי להשתמש בתרופה חדשה שקיבלתי לפני כשבועיים והייתי להוט לגלות מה היא תעולל לכאבים. בימים הראשונים נטלתי מינון נמוך שלה והכאבים, שרק לעגו לה, אילצו אותי להגדיל את הכמות בכדי לחוש הקלה. באנגלית התרופות הללו נקראות "הורגי כאבים", מה שמן הסתם הופך אותן ליעילות יותר. בעברית קוראים להן "משככי כאבים", מן שם לפלפי שכזה. כאילו התרופות מבקשות יפה מהכאב שירפה ממני, והוא רק מביט בהן וצוחק. רק כשהן מגיעות עם כותרת כה אכזרית לכאב אין סיכוי נגדן.
אני שוכב בכורסא, לא מבין מה קורה איתי. עוצם את עיניי, חולם כמה דקות ומגלה שעברה יותר משעה. שוב עפעפיי נסגרים בכבדות, הזיות שונות ומשונות פוקדות אותי ושעתיים חולפות להן. 'המסע הצהוב', אני קורא למה שעובר עליי, על-שם צבעו של הכדור. כשקראתי את הוראות השימוש בתרופה גילתי שזוהי תופעת הלוואי שלה, ואתר אינטרנט אליו גלשתי הסביר שהתופעה מקבילה לשימוש בסמים. מתברר שהעונג האסור מותר לי לפי החוק.
אחותי הגדולה סערה אל ביתנו, התיישבה נרגשת על הספה וביקשה שאבדוק את משמעותו של סרטן שהתגלה אצל חברה טובה שלה מהעבודה. איני זוכר התעניינות כה רבה בגורלי כשחליתי וכבר חשבתי להיפגע קלות, אבל ויתרתי. גררתי את גווייתי למחשב והצטרפתי לאחותי, פוקח את עיניי בקושי רב, והקראתי לה משפטים נבחרים.
כשעיניי עצומות חזרתי לכורסתי והתמכרתי להזיות, שומע ברקע אותה ואת זוגתי דנות במחלת חברתה. "דני חי ארבע שנים מאז שגילו את המחלה אצלו, זה בכלל
לא רע", אחותי אמרה לה. זוגתי הוסיפה שחייתי שנה נוספת בזכות התרופה הביולוגית שהסכמתי לקחת בסופו של דיון משפחתי סוער.
צבטתי את עצמי בכדי לוודא שאני עדיין חי, ושהסיכומים שלהן היו רק חלק מהדיון שלא הייתי שותף לו. צפתי על ענני נוצה, ומבעד להשפעת התרופה החדשה דמויית המורפין שמעתי את אחותי שואלת את שתחיה אם תשאיר את המחשב בסלון. היא נענתה בחיוב, ואני נהניתי לשמוע שהסידורים שלאחר המוות כבר החלו, ללא כל פחד או פיק ברכיים.
רופא המשפחה שלי, שמאס בתקשורת בינינו המתנהלת רק דרך הטלפון, הגיע בערב החג האחרון לביקור בית. זקפתי את גופתי בכורסא ושמעתי שתופעת הלוואי היחידה ממנה נהניתי אמורה לחלוף לאחר ימים מספר. למה? רציתי לצעוק. נכון שילדיי ושתחיה הביטו בי בדאגה כשהזיתי במשך שעות, עיניי עצומות ואני נראה כשכיב מרע לכל דבר ועניין. אבל זו לא סיבה מספקת להפסיק את מסעותיי.
הרופא חתם את הדיון בעובדה האופטימית שהכאבים מתגברים בקצבה של פונקציה מעריכית. כל שנות לימודיי בתיכון תהיתי למה, לעזאזל, אני צריך את הנוסחאות המרגיזות הללו. אני חושב על הכאבים המסכנים, שגם עליהם נגזר לשנן את החומר הנלמד, ונעשה לי רע על הנשמה כשהמשמעות מתחוורת לי לבסוף. מי אמר שבזבזתי את זמני לריק בשיעורי המתמטיקה?
כמובטח, החזיונות חלפו. זה היה בדיוק ביום בו ראיתי את הפרק האחרון בסדרה ההזויה-משהו "אבודים". אחד מכוכביה, רופא המכור לתרופה שלי, מנסה להשיגה בכל דרך ואפילו פורץ לארון בבית החולים בו הוא עובד. שמחת עניים היתה לי,
שהרי אני קיבלתי אותה ללא כל בעיות. לאחר שסיימתי לצפות בפרק גם למדתי להעריך את העובדה הזו. אני יודע שלא אזכה לראות את העונות הבאות של הסדרה, אולם הדבר אינו מפריע לי כלל. איני סקרן לדעת מה יקרה בהמשך. יש לי מספיק דרמות משל עצמי.
וכך, לאחר שבוע ומשהו של ריחוף על ענני נוצות, חזרתי למציאות בשחור-לבן. שוב כל היום עומד לרשותי כשדעתי צלולה, ואני נאלץ להרוג את הזמן לפני שהוא יהרוג אותי.
חברתי החולה סיפרה לי שאינה ישנה בלילות. ייעצתי לה לקחת כדור שינה כמו שאני עושה כבר ארבע שנים. היא, שנוטלת גלולות רבות, נרתעה מהמחשבה על עוד אחת - וגם מכך שהיא עלולה להתמכר. צחקתי ואמרתי לה שמן הסתם לא יורידו לי נקודות בעולם שאחרי, אם אגיע אליו כשאני מכור למשככי כאבים ולכדורי שינה. החשוב מכל הוא שאיני סובל מייסורים וישן טוב. ואם אמות מכור, אז מה?
- דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי המתפרסם מדי יום שני הוא מתאר את חוויותיו מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות
לפנייה לכתב/ת 
