מלאכים בשחור

בשבועות האחרונים, עקב מקרה משפחתי מצער מאוד, נאלצנו להעתיק את מקום מגורינו זמנית מביתנו הקט והנעים למחלקה מדיפה חומרי חיטוי. האנשים הכואבים והדואבים שהקיפו אותנו, הדאגה והחשש קבעו את הטון באוויר ובאווירה - בית חולים במלוא מובן המילה.

ואז לתוך בליל התחושות הלא נעימות האלה הגיחו "הצמד". שני אנשים מבוגרים, חייכניים, בתוספת פרט אחד קטן - לבוש חסידי מלא. השניים אחזו בשקית מלאה מתוקים ומאה אחוז טוב לב נשפך להם על הפנים. צפיתי בהם כשעברו במסדרונות, מפלס העצב והייאוש בכל טריטוריה אותה חצו צנח פלאים. אנשים שעולמם הצטמצם באחת לישיבה על כיסא מנוכר מפלסטיק בחדר יקירם, נמשכו אל הצמד כמו פרפרים לפנס רחוב. כולם רצו לקבל זריקת עידוד, מינון זהיר של אופטימיות, או טפיחת היכרות על הכתף. משהו שיגיד שבסוף עוד יהיה בסדר ועל הדרך יגניב ליד הרועדת קצת שוקולד להעלאת הסרוטונים במוח – מישהו שאיכפת לו.

"סוכנות הידיעות" של המחלקה טרח לעדכן את כל מי שרצה לשמוע (וגם את מי שלא) ש"החבר'ה הדוסים" סיפרו לו שאחרי תפילת שבת בבית הכנסת של בית החולים, יש סעודה מסורתית עם כל הרכיבים המוכרים. "את שומעת סבתא", הוא צרח לתוך אוזנה של סבתו כבדת השמיעה, "הערב יהיה לך גפילטע פיש". גם החולה העצוב מחדר תשע הגניב חיוך כשהשנים סיפרו לו על הרב פירר - המאבחן החרדי שלמד רפואה בעצמו ואיך בדיוק אפשר לקבל ממנו המלצה, על סמך החומר הרפואי, לטיפול הרצוי. "אתה עוד תראה", קינחו השנים, "הכול, בעזרת ה', יסתדר".

ומילה קטנה גם על האתאיסטית של המחלקה. זו שבכיתי איתה בשתים בלילה אחרי שהרופאים המליצו לפתוח לבת שלה את הראש. המנטרה "שאין למעלה שם כלום" ו"למה זה קורה לי" התחלפה בריצה למרחק בינוני אחרי "הדוסים" כדי לקבל זוג נרות להדלקה והרבה סימפטיה שכל כך חסרה לה כמו אוויר לנשימה. על הדרך היא גם גילתה הפתעה קטנה, שלמרות "דוסיותם" כי רבה, הם בהחלט מדברים עם נשים.

מה שהחילוני הממוצע לא יודע הוא, שעל כל רב פירר אחד, יש עוד מאות אנשים עם לב רחב שמוכנים, חינם אין כסף, להחזיק גם את הצרות של אחרים על הגב שלהם. אין דבר קל מלהצמיד לאותם גומלי חסדים את התדמית של "משתמט" או "אוכל חינם" ועוד פנינים מבית היוצר של מפריכי הסיסמאות הדוסופובים. אלה שרגילים להביט לצד השני ולהתעלם ממערכת הסיוע והעזרה שהקים הציבור הזה בארץ לטובת כל מי שזקוק לו, ללא אבחנה. רשת שמלאה באנשים טובים באמצע הדרך, זוגות קביים אנושים, שעוזרים להרבה מאוד לעבור תקופות קשות בחיים. אני שמחה 'שהמלאכים בשחור' האלה עושים לדוסופובים עבודה קצת יותר מורכבת.

ולצידם, אני רואה במחלקה את אלו שבחרו להשאיר את האמא והאבא שגידלו אותם בזיעת אפיהם עם פיליפינית שבקושי מבינה אותם על הכיסא ליד, זה שמיועד למי שאכפת. ילדים כפויי טובה שלא יודעים כיבוד הורים מהו, צו אלוקי, מוסרי וחברתי. הם, לצערי, עסוקים מדי ב"לשחק את המשחק" ולחיות את "ההגשמה העצמית", מה פתאום שיבזבזו את הוויקנד על אישפוז? אלה קופצים לחצי שעה גג עם ערוגת פרחים ביד, כדי להשקיט את המצפון.

ואז, למרבה האירוניה, כש"הבת המסורה" של אחת המאושפזות קולטת את הצמד במחלקה היא "חוטפת חום". אף אחד לא מצליח להסביר לה מה הם בדיוק עושים שם וכמה הם חשובים למי שנמצא בסיטואציה הכל כך מייסרת הזאת. לה הם עושים "שחור בעיניים", אבל למחלקה שלמה בבית חולים אנונימי אי שם במרכז הארץ - הם מדליקים את האור.