40 שנות שעבוד
באורח פלא וחרף הציפיות, מלחמת ששת הימים לא הביאה עימה גאולה. ולמשועבד לפחות יש חלום; לנו רק שבר
40 שנה מלאו השבוע למלחמת ששת הימים; לשבוע שבו "נלכדה ישראל בפח של ההיסטוריה", כהגדרתו של הוגה הדעות ריימון ארון, מחבר "הטרגדיה האלג'יראית". בגרסתה הטרום-קולוניאלית הספיקה ישראל לחיות פחות ממחצית הזמן הרב והמבוזבז הזה (1967-1948 - רק 19 שנה). הכיבוש ארך ואורך איפוא עידן ועידנים, וגם בחלוף ארבעה עשורים טרם נשקף קיצו. והגם שהכיבוש הפסיק כליל להעסיק אותנו, הוא עדיין כאן.
המטמורפוזה שעברה המדינה ביוני 67' לא הייתה בבחינת גלגול הנער לגבר, או הגולם לפרפר, או תמורה טבעית אחרת; השינוי היה מוטציוני. היפוך בנשמת האומה. מה שהחל בהתרוממות רוח היה למחלת רוח. באורח פלא וחרף ציפיותיהם של דתיים וחילונים, יונים וניצים, ואף שהיה נדמה כי היא אכן ממשמשת ובאה, מלחמת ששת הימים לא הביאה עימה גאולה. גאולה לא באה ולא טלפנה. מי שכן בא היה השעבוד. ושעבודו של המשעבד גדול משל המשועבד: לאחרון יש חלום, ולנו רק שבר.
המלחמה ההיא גם לא הביאה עימה באורח מיידי סיאוב והשחתה גלויים ובוטים. תוצאותיה - ובראשן הכיבוש והשלטון היומיומי הצפוף על הפלסטינים - חלחלו בנו חלחול איטי ורצוף, שינו את דפוסי ההתנהגות והמחשבה במנות קטנות, ובעיקר - הרחיקו אותנו יום אחר יום מהמראה ומן האופציה לחשבון נפש. אסור בשום אופן להתרגל לכיבוש ולהשלים עימו, אבל האמת שהתרגלנו והשלמנו והתעלמנו. ועם כובש המתרגל למצבו מאבד את כוח עמידתו, צדקתו ונשמתו, מפני השומן המכסה על ליבו. זה מה שלאסוננו קרה לנו. הכיבוש הוא סוג של "רוצח שקט": הוא גומר אותנו לאט אבל בטוח.
רוח רעה
מאניה קיבוצית לא פורצת באחת; קודמים לה תהליכי דגירה מתמשכים. מבחינה זו, מלחמת ששת הימים שיחררה בהדרגה תהליכים שהיו באינקובציה שנים הרבה. המלחמה סימנה ראשיתו של תהליך דה-הומניזציה של המדינה. הכוחות ששוחררו והאמונות שניעורו בעקבות אירועי יוני 67' הבשילו מקץ עשור בדיוק, עם המהפך הפוליטי והיבחרו של בגין לראש הממשלה. התהליכים ההיסטוריים, אם כן, הם שחוללו את המהפך והעלו את בגין, ולא להיפך. המהפך שימש איפוא מהלך פוליטי, חברתי ותרבותי משלים, למלחמה.
מלחמת ששת הימים הייתה בבחינת קו פרשת המים בהיסטוריה הקצרה
פעמים נראית מלחמת ששת הימים כמו תחילת הסוף של הרפובליקה הישראלית הצעירה. אילו הייתי לאומן פלסטיני, החפץ בחיסולה של מדינת ישראל, הייתי חותר לשימור המציאות הנוכחית על כנה.
מגבלות הכוח
מדוע אנו מסרבים להיווכח כי תש כוחן של התשובות הכוחניות, ואף שהן נחשפות פעם אחר פעם במלוא חולשתן - אנו מוסיפים לדבוק בהן? הרי מעגל האימים סביבנו לא נעצר וגם לא מואט, להיפך: הוא מוסיף להסתחרר, וסחרורו הופך מהיר ומטורף יותר. זוהי דינמיקת חיינו מאז כבשנו עצמנו לדעת. לפלסטינים, שטרם צללו אל תהומות הייאוש, יש לפחות חלום: להיות עם חופשי בארצם ולבנות את חברתם. ואילו אנו הישראלים - איזה אופק יש לנו כקהילה?
מחסום חווארה (צילום: רויטרס)
40 השנים האבודות הפכונו רק ליותר בודדים, במרחב יותר עוין ועם סכנות חדשות וקיומיות. תחזוקת הכיבוש מעוורת: היא מנעה מאיתנו להבחין בנחשול הפונדמנטליסטי, בהתפרקות הזרמים המרכזיים בחברה הפלסטינית (בסיוענו) ובהתערערות המשטרים הפרגמטיים בעולם הערבי. גם את רחש צנטריפוגות מטהרן לא שמענו בזמן.
וחרף מחירי היוהרה ותעריפיה המאמירים של האיוולת, דומה שאין מסתמנת לה שום שיבה ממסעות ההזיה ושבירה של מעגל הטירוף. זאת גם בחלוף 40 שנה ממלחמת 67'. המלחמה שכאמור, אף פעם לא די לה.
להסתכל להיסטוריה בעיניים
אנו הישראלים מתקשים להשוות את המתרחש אצלנו מאז מלחמת ששת הימים עם פרשיות כיבוש אחרות בהיסטוריה. תערובת של צדקנות ואנלוגיות היסטוריות "מזכות". אנו גם נוטים לשכוח את הדינמיות של ההיסטוריה ואת העובדה שכיבושים לבשו ופשטו צורה. המוטיבציה לכבוש אמנם שונה ומשתנה לאורך ההיסטוריה, אולם ביסודו של דבר, כיבוש הוא כיבוש, וככזה - גם אם יארך - קצוב הוא.
גורלם ואורכם של כיבושים תלוי כמובן בנתוני יסוד כמו היחס המספרי בין כובשים
נוכחותנו ב"שטחים" היא בעיני רבים מהישראלים דבר מקרי, שנפל בגורלנו מבלי שנתכוון אליו. זה נכון, אבל זהו גם סיפורם של רבים מהכיבושים לאורך ההיסטוריה.
הכל בגלל מחבט זבובים
מי זוכר שצרפת כבשה את אלג'יריה בגלל מחבט זבובים? בקיץ 1830 קיבל השליט האלג'יראי את הקונסול הצרפתי לשיחה, שנסובה על חוב קטן של ממשלת צרפת לסוחרי חיטה מקומיים. תשובותיו
הארוגנטיות של הקונסול לא נראו למארחו, והוא סטר לו באמצעות מחבט הזבובים שאחז. הקונסול הפגוע דיווח מיד לפריז, והתגובה מיהרה לבוא בדמות שייטת צי גדולה, שיצאה מנמל טולון לחופי אלג'יריה כדי להשיב כבוד אבוד. העילה הרשמית אגב הייתה מלחמה בשודדי הים - אלא שאלה נעלמו מחופי אלג'יריה כבר 50 שנה קודם לכן. בחלוף עשור, ב-1840, רבבות צרפתים כבר "גאלו" ו"יישבו" את אלג'יר. הטריגר הרי נשכח, ומה שנותר הוא השבר המוסרי, התסבוכת הפוליטית והשלכות העומק על תחומי החיים. ההיסטוריון היווני תוקידידס כבר אמר ש"התנאים משתנים בכל מקרה ומקרה, אבל טבעם של בני-האדם הוא כמות שהוא". לאמור: זה בעצם תמיד אותו סיפור עם תסריט וסוף גזורים מראש.
ספרטה כמשל
ספרטה למעשה הגשימה את האידיאל של המדינה הטוטליטרית, ואזרחיה היו גאים על כך (בתקופת הזוהר שלה שלטו עשרת-אלפים אזרחיה ב-150 אלף נתינים). אך היא ירדה בהדרגה מבימת ההיסטוריה וצללה אל תהומות השכחה. במשך 200 שנה הצליחה לייצר את החיילים הטובים ביותר ביוון (כבר בגיל 7 נלקחו הילדים לקסרקטיני הצבא ושירתו בו עד גיל 60), והמסורת שלה הבטיחה לכאורה חיים פשוטים וצנועים. אבל המתח הביטחוני המתמיד, הכיבוש המתמשך והחשש מהתקוממויות המדוכאים, דיכאו כל יצירה תרבותית ואמנותית. ספרטה לא תרמה דבר להומניזם היווני, שהפך לאחר דורות לבסיס לתרבות המערב.
אכן, ההיסטוריה חוזרת
אז לא יצאנו בקיץ 67' לכבוש את הגדה המערבית בשם אידיאולוגיה קשוחה ומשטר נוקשה, כפי שנהגה ספרטה בשכנותיה במאה השמינית לפני הספירה. גם לא פעלנו באווירה קולוניאליסטית מובהקת, כזו שאפיינה את מעצמות אירופה של המאה ה-19 בבואן לחטוף ולטרוף נתחים מאפריקה השחורה במסגרת האופנה שרווחה אז, ועיקרה: "חטוף ויישב". אבל אבחנות תוקידידס מתממשות בנו, ואנו אכן הולכים איפוא בדרכים החבוטות של קורות המין האנושי. כבשנו, שלטנו, יישבנו, נתקלנו בהתנגדות, הפעלנו כוח, הטרור התגבר, הפעלנו עוד יותר כוח, הפרדנו ומשלנו, הפלנו והמלכנו, והמצב כמובן ממאן להשתפר.
וכך, יותר משני-שלישים מחייה מתמודדת מדינת ישראל עם כיבוש שמאיים עליה ועל עצמאותה, ועלול להורידה מבימת ההיסטוריה. כל עם סבור שהסיטואציה שלו ייחודית ומורכבת, אבל ההיסטוריה חזרתית הרבה יותר ממה שנדמה. וההיסטוריה חוזרת, בין השאר, כי אין לומדים ממנה ומסרבים להביט בעיניה, ויש שאף מתיימרים לברוא מחדש את חוקיה.
לפנייה לכתב/ת 
