"המחלה" שאין לה שם

באחד הטיפולים במכון האונקולוגי ישבה לידי בחורה בת גילי לערך, שנראתה כציפור פגועה. "מה רמת סמן המחלה שלך?", שאלתי אותה כטוב לבי בשיקוי הרעל שלגמתי, מבחין בזווית העין בבעלה המנופף בידיו נואשות מאחורי ראשה. לאחר שניסיתי לברר גם את מצב ההמוגלובין, הוא ביקש ממני לצאת איתו החוצה ולסגור עניין כמו גברים. אני עם האינפוזיה, הוא עם פנים סוערות.

"אל תשאל אותה יותר על המחלה", הוא התחנן. "היא לא יודעת על איזו רמה הסמן שלה עומד. ובכלל, מה בדיוק היא צריכה לדעת חוץ מזה שהיא חולה במחלה שכדאי שלא אזכיר את שמה?". הבעל, היה ברור, העדיף שתדע פחות ככל האפשר. לו חייתי באנגליה אולי יכולתי לשוחח איתה בנינוחות על מזג האוויר, אך

מאחר ואנו חיים בישראל ואני מבלה במכון האונקולוגי, רציתי לדבר על הנושא שהעיק עליי יותר מכל. על המחלה, או ליתר דיוק, על הסרטן. ללמוד מבעלי הניסיון ולייעץ לחדשים שאך הגיעו.

כשהחולה קמה ממקומה לבסוף, בני משפחתה סיכמו ביניהם מי יילך לרופא כדי לומר לו מה מותר לגלות לה ומה אסור. הבטתי בהם ושאלתי לפשר הדבר. הם הסבירו לי שכך יקל עליה להתמודד עם "המחלה". אותה חולה היתה מבוגרת ממני בשנים ספורות בלבד, ודאי לא ילדה צעירה. איך בדיוק חוסר הידיעה יעזור לה לעבור את הטיפולים הקשים ותופעות הלוואי? איני יודע. בדבר אחד אני בטוח: לכשתמות, במודעת האבל שלה יצוין שנפטרה ממחלה קשה. אם בטעות נשמתה תחזור ותציץ בה, אסור שתגלה ממה היא באמת מתה. היא עוד עלולה לחטוף שבץ ולמות במקום.  

במקרה אחר בו נתקלתי הרופאה, בהסכמת המשפחה, מנעה מחולה מידע על סוג הסרטן הקטלני שהתפתח בגופו. מן הסתם כדי להניח לו לבלות את ימיו האחרונים בשירה וריקודים. גם את המקרה הזה אינני יכול להבין. אני אמנם לא נוהג לתייק כל תוצאה של בדיקות הדם, אבל גם לא נמנע מלשאול את רופאי על כל שלב ושלב של המחלה, או על העתיד לבוא אם התוצאה תהיה כזו או אחרת. למותר לציין שהוא, בתגובה, בועט בי בעדינות מחדרו. רופאים לא אוהבים לעסוק בניבוי העתיד, תחום שלא אחת נכשלו בו קשות.

לפני שנתיים פגשתי חולה ששירתה איתי בצבא. היא ישבה בכניסה למכון האונקולוגי כשהיא אוחזת בספר כלשהו וקוראת בו בכוונה מרובה. עברו כמה דקות עד שהרימה את ראשה, ורק מאוחר יותר הבנתי למה. היא הביטה בנו מבועתת, כפושע שנתפס בשעת מעשה, ומלמלה שבאה רק לבדיקה לגילוי מוקדם של הסרטן.

רציתי לספר לה שכל מי שיושב במכון או בכניסה אליו כבר עבר את כל הבדיקות, אולם היא נראתה אומללה עד-כדי-כך שהשתתפנו כולנו במשחק. לאחר ששאלה אותנו ליום הביקור הקבוע במקום היא שינתה את שלה, ואנחנו ראינו אותה שוב אחרי שנה ויותר. בדיעבד נודע לי שאף אחד, למעט בני משפחתה הקרובה, אינו יודע על מחלתה. היא הצליחה להעלים אותה משפחתה המורחבת ומכריה, אך לא הצליחה להעלים את הסרטן מגופה והוא שלח גרורות לכל עבר. כל-כך הרבה כוחות השקיעה. ולחינם.   

החולים חושבים שאם הם מדחיקים, לא חושבים על "המחלה" ולא מספרים עליה לאיש, אזי הם בריאים לחלוטין. כמו החוק הבלתי כתוב בסרטים המצוירים, לפיו כל עוד נמצאים באוויר ולא מביטים למטה - לא נופלים. הלוואי עלינו.

במקרה הזה, המשפט "רחוק מהעין רחוק מהלב" לא תופס. כל מי שניסה להרחיק את הסרטן מטווח ראייתו ושמיעתו לא הצליח בכך. הסרטן, כדרכו בקודש, לא

מוותר לאיש, לא משנה כיצד התנהג, איזה ספר קרא ועד כמה כיוון את מילותיו לבורא עולם. גם אני, שחשפתי את דבר מחלתי ברבים, לא הייתי מוגן מרצונו העז לכרסם בי כל חלקה טובה.

"למה אתה מפרסם טור שבועי על המחלה שלך?", שאל אותי בכעס מכר שפגשתי לא מזמן. "אתה רוצה שירחמו עליך?". שאלתי אותו בשלווה אם הוא מרחם עליי. "לא", הוא השיב, זועם מעט פחות. "טוב מאוד", החזרתי לו, "כי אינני זקוק לרחמים". אני רק רוצה שאנשים ידברו על הסרטן ללא כל עכבה וללא רחמים.

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי המתפרסם מדי יום שני הוא מתאר את חוויותיו מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות