אל תסגרו להם את הדלת

ערב ירושלמי אחד, כמה שנים אחורה, פגשתי את רחלי. תסלחו לי אם לא אפרט יותר על נסיבות פגישתנו, על מנת לחסוך ממנה וממשפחתה את החשיפה. לא נתתי לה יותר משמונה עשרה, ג'ינג'ית שברירית ודקיקה בשמלת מיני קטנטנה, עם הרבה נמשים והתרסה. כבר שנתיים היא חיה בעיקר על וויסקי וגראס, "גרה" כל יום במקום אחר, עם אדם אחר.

היא אומרת שזה תמיד מתחיל בקטן. פה שרוול שמתקצר, שם חצאית שמצטמצמת, נעליים שמגדלות סולייה עבה, זוג עגילים נוצץ שמגיע יש מאין - הפרות קטנות, אך עקביות, של תקנון הסמינר. ההורים כועסים, מנסים להסביר, להתריע. הבנות בכיתה מתרחקות מחשש ליצירת דימוי שלילי, התחברות עם "המקולקלת". עד שמגיע הצעד הצפוי והבלתי נמנע: היא מגורשת בבושת פנים.

מה עושה ילדה רעה מבית טוב? זו שבמרד נעורים אחד יותר מדי חרצה את דינה והועפה מהמוסד החינוכי שלא הצליח לאלף את הסוררת? היא נשלחת הביתה, ומהר מאוד הבית הופך להיות הרחוב.

אם פעם היינו מדווחים בחרדה ובלחש על "ההוא שסרח", היום זה נושא נדוש ולעוס עד דק, פשוט "עוד אחד שאבד". דמותו נבלעת עד מהרה בתוך אחד מהחורים השחורים אליהם נשאביו רבים. יש שמצליחים לשרוד בחוץ, ויש את מי שנופל בין הכיסאות בבר. כמו רחלי.

רבים בוחרים לתרץ את התופעה בכך שמדובר בשוליים, בקצות המחנה. "הוא היה היפראקטיבי", "היא לא קיבלה מספיק אהבה בבית", והסברים אחרים. אמנם יש מקרים שאכן זה שורש הבעיה, אבל צר לי לאכזב, לייחס תשובות שנשלפות כלאחר יד לכל מקרה זה חוטא לאמת.

פס ייצור סמינרי

זה קורה במשפחות הכי טובות, הכי תומכות, הכי חינוכיות. זה לא פוסח גם על ילדים חכמים ונבונים, ובהחלט לא "מתוסבכים נפשית". אף אחד לא קיבל חסינות מלמעלה שלו זה לא יקרה. לצד הורים שמקבלים, אם כי בכאב גדול, את העובדה שבנם בחר לפנות בכיוון שונה, ומקיימים עמו איזשהו קשר, בגלוי או בהיחבא, יש מי שמתקשה לאפשר לעצמו את ה"מותרות" של מערכת יחסים כזו, בעיקר כשהסביבה לא תומכת. חסרות מסגרות חינוך מתאימות לאלה שעזבו, וכידוע, הצ'יעמום מביא במקרים רבים לידי עבריינות, שמובילה לגילויי עוינות גוברים מהסביבה.

עצוב מאוד לאותם משפחות לגלות שמנהלי מוסדות החינוך החרדיים שכחו מזמן שהאחריות על הילדים האלה לא מתחילה ונגמרת בישיבה או בסמינר. היכן לאורך הדרך נעלמה הסלחנות והאכפתיות,  ואיך זה שאת מקומה תפס פס ייצור מובחר של "תוצרת אנושית" כלילת המעלות?

ומה איתנו? האם אין אנו בצד המרחיקים שמעוניינים לגור בסביבה סטרילית נטולת "שבבניקים", נטולת קונפליקטים ואי נעימויות, גם אם זה אומר לדרוך להורים האלה חזק על הפצעים? אולי אנחנו מאלה שבוחרים להתעלם מקריאות העזרה הנואשות של משפחות שחיות את הסרט הזה ומוצאות את עצמם נאבקות על עתיד הילד, שאם לא יהיה דוס, לפחות שלא ייצא נרקומן.

חופשי-חודשי

אסור להפקיר את הילדים האלה לחסדם של ארגונים ומסגרות שונות ומשונות, חילוניות וחרדיות, שיש להם אג'נדה ברורה, שלא בהכרח תואמת את טובת הילד ורצונו. במילים אחרות, זה "שלא בראש שלו" לשבת ללמוד עד עשר בלילה בישיבה, לא אומר שהוא לא מסוגל ללמוד, ומקומו בשיעורי נגרות. או זה שהוא הוריד את הכיפה, לא בהכרח מצביע על אובדן אמיתי של אמונה.

הם בגיל ההתבגרות, הם מבולבלים, זה לא אומר שההחלטות שקיבלו באו מתוך גיבוש אמיתי. הם צריכים זמן לבחון את עצמם ומה הם רוצים, בלי לדאוג איפה ישנו הלילה ומה יאכלו. והכי חשוב, הם צריכים לדעת שהדלת תמיד פתוחה, ושאף אחד לא יבריח אותם החוצה.

הכרטיס בכיוון אחד אותו מקבל חוזר בשאלה - אמיתי או פיקציה - הוא טרגדיה. מי שלא מיישר קו לא צריך להפסיד את משפחתו, ביתו, השידוך של אחותו. תאמינו לי, הוא סובל מספיק גם ככה. אני מציעה להמיר את הכרטיס החד-כיווני בכרטיסייה, או בחופשי חודשי. אולי אז רחלי תרגיש מספיק בנוח לבוא אליי לשבת.