ככה עושים מוצרט

פסטיבל ישראל העלה אמש (יום ה') במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב, תוכנית מנצחת: שלוש יצירות-תפילה של מוצרט, ובראשן הרקוויאם ברה מינור, תפילת האשכבה העילאית שמוצרט כתב, על-פי הגרסה הרומנטית והמופרכת כמובן, ל...עצמו.

שלוש היצירות, אולי היצירות הקוליות החשובות ביותר שכתב מוצרט,שלושתן מיסות. המיסה היא טקס התפילה המרכזי בכנסייה הקתולית, והיא הייתה במהלך השנים לאייטם מוסיקלי לעצמו (וכן, גם הרקוויאם הוא סוג ייחודי של מיסה). אמש שמענו את "מיסת ההכתרה" (המאוד פופולרית, אם-כי הפחות

 מעניינת לטעמי); את "המיסה הגדולה", יצירה – שמוצרט אמנם לא השכיל אף פעם לסיים – אך גם כך היא יצירת מופת מרטיטה; וכמובן את הרקוויאם, הפלאי ממש.

הרקוויאם הוא היצירה האחרונה שמוצרט כתב בימי חייו הקצרים, ואף אותה הוא לא הספיק לסיים. למעשה חלקים לא מעטים בה לא נכתבו כלל בידי מוצרט אלא בידי המלחין פרנץ זיסמאייר, תלמידו של מוצרט, שהשלים את היצירה הבלתי גמורה. סיפורו של הרקוויאם היה למיתוס עגמומי ומסתורי משך מאות שנים, ורק באחרונה, בעקבות גילוי כל רישומי כתב היד, הוסר הלוט מעל רב פרטיו. והריהו בקצרה:

בקיץ 1791, כשמוצרט בן ה-31 היה, אמנם, בשיא הצלחתו אך אביון למדי, הגיע לביתו שליח מטעם רוזן אוסטרי בשם פרנץ פון ולזג - אציל חובב מוסיקה, שנהג לקנות יצירות ממלחיני התקופה ולהציגן כאילו נכתבו על-ידו. ואכן, פון ולזג הזמין ממוצרט, תמורת סכום כסף נאה, הלחנה של רקוויאם, תוך דרישה שמוצרט יוותר על זכות היוצרים. לאחר מותו של מוצרט נפוצה השמועה כאילו הייתה זו הזמנה בעילום שם, אך היום ברור שמוצרט היה מודע לזהות המזמין, וגיסתו של מוצרט אף הייתה חברה של אשתו המנוחה של האציל. באוקטובר אותה שנה החל מוצרט לעבוד על הרקוויאם, ובניגוד למיתוס הרווח כאילו הוא כבר חש את מותו הקרב והיה אחוז קדרות, ממכתבים שכתב באותה העת  עולה כי דווקא היה במצב רוח מרומם ביותר. אלא שבתוך חודש וחצי הוא חלה, כנראה בקדחת השיגרון, שתקפה אז רבים בוינה (כן, גם זה בניגוד למיתוס שרווח לאחר מותו כאילו הורעל בידי אנטוניו סליירי - מלחין יריב בן התקופה).

ההידרדרות במצבו של מוצרט הייתה מהירה. גופו צבה ותפח, הוא קדח ונחלש. ימים מספר לפני מותו, ניסה מוצרט לשיר קטע מהרקוויאם ("לקרימוסה") בחברת כמה ידידים, אך כוחותיו לא עמדו לו והוא פרץ בבכי . ב-5 בדצמבר 1791, הלך מוצרט לעולמו. למחרת נקבר, בגשם סוחף, בקבר קהילתי, כפי שנקברו באותה תקופה רבים מאזרחי וינה (לאוו דווקא העניים), ומקום קבורתו המדויק אבד לעד. 

ביצוע רגיש וקולח

וכאן מתחיל הפרק המוסיקלי המרתק. למעשה מוצרט כתב בשלמותם רק שני פרקים מתוך שנים-עשר פרקים שכולל הרקוויאם (את הפתיחה – רקוויאם אאטרנם ואת הקירייה). בפרקים האחרים כתב רק את התפקידים הקוליים וכמה מכלי הקשת, אך לא את מרבית התזמור הגדול המלווה. מפרקים מסוימים נכתבו רק טיוטות, סקיצות והערות שוליים, ומפרק הלקרימוסה ("יום שטוף דמעות") רק כמה תיבות. בקיצור, היצירה הייתה חלקית בלבד, והחלק של התזמורת ברובו חסר לגמרי. בגס ניתן לומר, שרק שישים-שבעים אחוזים מכלל היצירה נכתבו בידי מוצרט באופן מלא. אך מה שחשוב יותר הוא שרישומיו, גם הדקים שבהם, עסקו במכלול היצירה כולה, כולל בפרקיה האחרונים – שוב בניגוד למיתוס הרווח.

מכל מקום, קונסטנצה, אשתו של מוצרט, שחששה לאבד את הכסף ששולם בגין

 היצירה, פנתה למלחין הצעיר, פרנץ קסאוויר זיסמאייר, תלמידו של בעלה, שישלים את הרקוויאם. זיסמאייר, שבילה עם מוצרט את חודשי חייו האחרונים, הכיר את היצירה באופן-בלתי אמצעי, ושמע ממוצרט במישרין על רעיונותיו באשר לפרקי ההמשך. במשך שנים ניטשה מחלוקת בין החוקרים בדבר חלקו של זיסמאייר בהלחנת הרקוויאם (שאגב דרש, כמה שנים לאחר מותו של מוצרט, שיוכרו זכויותיו ביצירה, במיוחד בשלושת חלקיה האחרונים).

כיום מסכימים מרבית המוסיקולוגים, כי הסיכוי שמלחין ברמתו של זיסמאייר ילחין חלקים גדולים מיצירת מופת כמו הרקוויאם, בלא רישומיו של מוצרט והנחיותיו בעל-פה - קלוש. הרקוויאם ברה מינור של מוצרט הוא אכן יצירה עילאית, שגם מי שאינו מרבה להאזין למוסיקה קלאסית חש את עוצמתה הנשגבת, ואת האינטנסיביות הרגשית יוצאת הדופן שהיא מחוללת במאזיניה. היצירה מבוססת שירת מקהלה לכל אורכה כמעט, עם מיעוט יחסי של תפקידי סולנים. המקהלה ששרה אמש - מקהלת קולגיום ווקאל לובן מאוסטריה – היא מקהלה מאופקת-משהו, שקטה אפילו, אך בעלת צליל רך, נקי מאוד ומדויק. הערב לא היה אמנם דרמטי ורב-הוד, אך הביצוע היה רגיש, קולח, ובסופו של דבר מאוד מרומם. והקהל אכן הביע את הוקרתו בתשואות נמרצות.

על הביצוע המרתוני של שלוש יצירות המופת הללו ניצח המנצח האיטלקי מרקו זמבלי, ונשאו בו, לבד מהקולגיום ווקאל, גם התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור, וצוות סולנים ובראשם הסופרנית האמריקנית רבת העוצמה אדינה ארון.