המטרה: להפוך את הנושרים ל"מענטש"

לא תמיד היתה בחברה החרדית דרך רשמית להתמודד עם אלו שנוטשים את ספסלי בית המדרש, לאחר שלא היו יכולים לעמוד בציפיות הגבוהות מהם, או מסיבות אחרות. לעתים ההורים היו שולחים את הילד או הילדה לחו"ל, או פשוט מנסים לטאטא את הסיפור מתחת לשטיח. ואז "דרכי שלום", הממוקמת בגבעת יערים - מרחק 15 דקות נסיעה מירושלים, הציעה דרך אחרת.

בכניסה ל"דרכי שלום" נתקלים במראה שלא תמצאו באף ישיבה חרדית אחרת. מדי ראש חודש נערכת בישיבה מסיבה שמגוונת ומרעננת את האווירה ל-60 התלמידים במקום. לפני כמה חודשים הזמינה ההנהלה למקום לונה-פארק של "מתנפחים", פופקורן וברד. רוח קצת שונה מפלפול באיזו סוגייה עמוקה במסכת "גיטין".

לא ישיבה טיפוסית? (צילום: גיל יוחנן)

ובכלל, בשטחה של הישיבה אפשר להיתקל בערוגה של עגבניות, פינת חי וסדנאות מלאכה. הלימודים מתנהלים בקבוצות קטנות, עם דגש על יחס אישי. רק כאן תוכלו למצוא בשעות הערב אברך עם פאות וזקן משחק עם כמה בחורים במגרש הכדורסל.

תקדים היסטורי

ישיבת "דרכי שלום" הוקמה לאחר התייעצות עם מנהיג הפלג הליטאי לפני כ-20 שנה, הרב מנחם אליעזר שך. הרב הבחין בחבורות הנערים הגדולות שמשוטטות ברחובות והשתכנע כי קיים צורך לחרוג משיטת הלימוד המקובלת מזה דורות. "ההחלטה היתה תקדים היסטורי", מסביר חבר הצוות החינוכי של הישיבה, עמרן ממרן.

לדבריו, בראשית המאה ה-19, בזמן הכיבוש הרוסי, כשרצו להכניס לישיבות את לימודי השפה הרוסית, אבי הישיבות בליטא באותה תקופה, הנציב מוולוז'ין, הודיע כי יסגור את הישיבה שלו אם המהלך ייצא לפועל. "מאז ידעו שבישיבה לא משנים", הוא אומר.

ממרן מסביר על אחד ההבדלים: "בחור לא יכול חצי יום לישון, וחצי יום ללמוד. אין דבר כזה. המשגיח מבחין בכל חריגה ואם אתה לא הולך בתלם, אז אתה בבית. כאן היחס הוא הרבה יותר אישי".

שינוי קיצוני

נתי, נער חרדי בן 17.5, נולד בבני-ברק בשכונת זכרון מאיר. "זו שכונה טובה מאוד, כולם שם ראשי ישיבות", הוא מצייר את סביבת ילדותו. אלא שכבר מאז שהיה קטן הוא הספיק לעוף ממספר מסגרות חינוכיות, ומעיד על עצמו שהתמכר לרחוב, "כמו שמתמכרים לכל דבר - לאלכוהול או לסיגריות". לפני שלוש שנים הוא הגיע ל"דרכי שלום".

"אני לא זוכר את עצמי בשנה הראשונה יושב שיעור שלם", הוא נזכר בימיו הראשונים במקום. "בהתחלה בכלל לא קמתי מהמיטה, הייתי במצב על הפנים. היו לי תקופות שההורים שלי היו מסתגרים בחדר כי לא הייתי מסוגל שלא לשלוט בעצבים שלי. מה שהייתי עושה, לא הייתי זוכר אחרי שתי דקות. הייתי מוציא את העצבים על כל מי שזז וגם על מה שלא זז".

שיעורים אחרים (צילום: גיל יוחנן) 

הוא השביעי מבין תשעה אחים שלומדים בישיבות יוקרתיות, והשנה הוא מצטרף לבוגרי הישיבות, בתום תקופת לימוד משמעותית בישיבה הייחודית. בכל אופן, הוא לא מותח ביקורת על החינוך שקיבל בבית "כי עובדה שיצאו לי כמה אחים טובים מעליי".

החברים של נתי לשיעור מספרים עליו שכשהגיע "הוא היה אחד שאי אפשר לדבר איתו, קם עצבני. מי שהיה אומר לו 'בוקר טוב' היה יכול לקבל פיצוצים. אבל היום הוא מתייחס לילד הכי קטן כאילו הוא אח שלו. יש פה ילדים שחולים עליו", הם מעידים.

"כאן צועקים כי אוהבים אותך"

מני, אחד מחבריו של נתי, הגיע גם הוא מבני ברק. הוא מספר על עצמו כי "לא היה יכול לסבול שמורה או רב, שמכיר אותי בקושי יומיים, יעשה עליי פוזות שאבא שלי כבר 17 שנה לא עושה עליי. אמנם גם בדרכי שלום צועקים לפעמים, אבל רק אם עשית משהו ממש חריג. וגם זה כי אוהבים אותך".

לדבריו, בישיבה הקודמת בה למד הייתה שנאה "וגם קיבלו מכות". הוא מספר כי ההנהגות החינוכיות היו כאלו ש"אם עשית משהו, הרב לא יסביר למה זה לא טוב. הוא פשוט יצעק עליך. ואם אתה לא שומע לצעקה שלו, הוא יעיף אותך מהישיבה".

הנערים בישיבה מפנים אצבע מאשימה קודם כל כלפי הממסד. חברי הצוות החינוכי יודעים זאת ומנסים להתמודד עם הבעיה. מנהל המוסד, הרב אליהו פרנקל, אומר כי הוא מבין את הקושי בלהיות שונה בחברה החרדית, ולדבריו ההתמודדות עם המציאות הזו כרוכה בהרבה עבודה קשה.

"בוודאי שאני רוצה שכל תלמיד ייצא מפה 'מענטש' (בן אדם). אני רוצה להשקיע בתלמידים כדי שיקבלו בחזרה את הטעם לחזור לקהילה ממנה הם באו. השאיפה היא שהם יחזרו לבית של ההורים, שיידעו להתמודד עם האחים והקהילה, למרות היותם שונים. לא להנציח את הבעיה".