בשביל זה יש פסטיבל

אורפיאוס הוא גדול זמרי תבל. נגינתו ושירתו שבו לב כל, ואפילו חיות טרף נכנעו לקולו. הוא מתאהב באוורידיקה היפה ועומד לשאתה לאישה. אלא שהילולת הנישואין הקרבים, בחברת רועי צאן ונימפות היער, נקטעת באיבה. שליחה מבשרת כי נחש הכיש למוות את אוורידיקה, בעודה קוטפת פרחים באחו. אורפיאוס המאוהב עד כלות מתעקש להשיבה לחיים. הוא יורד בעקבותיה אל השאול, מקום משכנם של המתים, ומבקש להתדפק על דלתותיו. שערי השאול חסומים בנהר, וחצייתו אפשרית רק על גבי סירתו של כארון – הספן שמשיט את נשמות המתים.

כארון מסרב כמובן להכניס פנימה את האדם החי, אך אורפיאוס – זמר העל המושלם – מקסים בשירתו את שוער השאול הקשוח עד שזה נרדם. בהגיעו לשאול נחלצת לעזרתו פרספונה, רעייתו של האדס (פלוטו) מלך השאול. פלוטו נענה לתחינותיה, נאות להשיב את אוורידיקה לחיים, אך מתנה תנאי אחד: במהלך צאתם חזרה אל ארץ החיים, אסור לאורפיאוס להביט לאחור.

במהלך כל הדרך כולה עומד אורפיאוס בתנאי הקשה, אך ברגע האחרון, חרד שמא אשתו האהובה אינה בעקבותיו, הוא מביט לאחור. עוד לרגע אחד הוא רואה את עיניה המושלמות בטרם היא נופלת חזרה אל ממלכת המוות, הפעם לנצח. מיואש עד כלות הוא חוזר אל פני האדמה ונענה להצעת אביו, האל אפולו, לעלות לשמים לעד. שם ברקיע הוא יוכל לראות את עיני אהובתו כפי שהן משתקפות בכוכבים.

הסיפור הזה – מסיפורי הנצח של המיתולוגיה היוונית - עוסק בנושאי יסוד של החיים האנושיים: באהבה ובתעצומות הנפש שהיא מעניקה לאוהבים; ברצון העד של בני אדם להשיב את המוות לאחור, ובעוצמתה שובת הלב של המוסיקה. אין פלא אפוא שהסיפור הזה משמש כר פורה לפעילות מוסיקלית בכל הדורות, והיווה בסיס לכמה וכמה אופרות.

אירוע נדיר ויוצא דופן 

"אורפיאו" של מונטוורדי היא אחת האופרות הראשונות שנכתבו, ובודאי האופרה  המשמעותית הראשונה בתולדות המוסיקה. השנה מלאו 400 שנה להשמעתה לראשונה (1607), ומסיבה זו עורך הניו לונדון קונסורט מסע הופעות עולמי שבמהלכו הוא מעלה את "אורפיאו" במדינות שונות. הניו לונדון קונסורט, שהוקם בידי פיליפ פיקט שגם ניצח על המופע, הוא אנסבל בריטי שמתמחה במוסיקה מתקופת הרנסנס והבארוק. האנסמבל מורכב מקבוצת נגנים (כל כלי נגינה מהמאה ה-17) וזמרים - מקצתם סולנים משובחים בזכות עצמם - כולם מומחים בסגנון הבארוקי שבמידה רבה עבר מן העולם, אך זוכה היום להתעניינות מחודשת.

אירוע מוסיקלי כזה – נדיר מסוגו ומופתי בביצועו – הוא בדיוק מסוג האירועים שמצדיקים פסטיבל. אין הרי הצדקה לפסטיבל שמעלה מופעים וקונצרטים שגם כך, במהלך השנה כולה, ניתן לראותם. אך העלאת האופרה "אורפיאו" מאת מונטוורדי היא בפני עצמה אירוע יוצא דופן, והאופן המיוחד והאותנטי שבו היא עלתה, ביום שישי בצהריים על במת תיאטרון ירושלים – הוא נדיר ממש. לא בכדי נחשב המופע הזה לשיאו של פסטיבל ישראל השנה.

אין היום מבצעים רבים בעולם היודעים לבצע מוסיקת בארוק באופן שבו היא בוצעה לפני 400 שנים. התווים שכתבו מונטוורדי ועמיתיו אינם כוללים את הקיטוע להברות ואת הסגנון המקושט שהזמר מאלתר על בסיס קונוונציות שהיו מוכרות למבצעי התקופה אז. על רקע זה, הישגו הגדול של אנסמבל הניו לונדון קונסורט בביצוע אורפיאו מרשים שבעתיים. הם הפיחו באופרה הנושנה הזו רוח חיים. במשך שעתיים וחצי ישב הקהל הגדול של תיאטרון ירושלים מרותק ומשולהב לשירה במתכונת שכבר חלפה מן העולם. מארק טאקר, ששר את תפקידו של אורפיאו, הרשים מאוד דווקא בשל האופן הרך, הלא דרמתי, של שירתו. הוא ידע לחולל רגש, על מבעיו העדינים ביותר, דווקא מתוך קשב רב לדקויות. ונציין לשבח גם את ג'וליה גודינג, בתפקיד השליחה המבשרת את מותה של אוורידיקה. האריה שבה היא מבכה את מר תפקידה כשליחה ופורשת מן העולם ומן השמש כדי לכלות ימיה במערה – קורעת לב. אך האמת היא שכל בעלי התפקידים והאנסמבל כולו, בראשות פיליפ פיקט, היו נפלאים והם זיכו אותנו בקונצרט נדיר וחד פעמי.

היסטוריה תרבותית מוסיקלית על קצה המזלג

משונה ככל שזה יישמע היום, החידוש המפליא בעולם המוסיקה והתיאטרון של סוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 הוא העיסוק ב...רגש האנושי. אם בימי הביניים הרגש הלגיטימי העיקרי לביטוי אמנותי היה רק זה "הנשגב", הנובע מזיקת אדם לאלוהיו, הרי שבאיטליה של אחרי הרנסנס נחשפת "אופציה" חדשה באמנות: לבטא רגשות אנושיים כאהבה, אושר, כאב, געגוע, אבל. "הבעת המאוויים האנושיים יוצרת מנגינה", אמר מונטוורדי,

ואכן מה מיטיב ממוסיקה להביע רגש?

על רקע זה מגבש מונטוורדי, אורגניסט מזהיר בכנסית סן מרקו בוונציה וחסיד נלהב של המיתולוגיה היוונית, את תצורותיה הקדומות של האופרה. "אורפיאו" (1607) תהיה הראשונה בשורה של אופרות שהוא יכתוב. אין אלה אופרות במתכונת שמוכרת היום אלא יותר בבחינת הצגת תיאטרון מושרת. זהו מחזה דרמתי שכולו קטעי דיבור זמרתי, או שירה דיבורית (רצ'טאטיב), עם מעט אריות ובליווי חבר זמרים ומנגנים (אנסמבל). המוסיקה משמשת את הטקסט ומתחזקת אותו, ותפקידה לבטא רגש אנושי באופן עמוק, מפעים. הצורך להביע רגש אנושי עז חייב מיומנויות חדשות שלא הוכרו קודם לכן: קולות סוליסטיים שובי לב וזמרים בעלי יכולת ביטוי עזת מבע. את תפקידי הנשים מילאו גברים בעלי קולות גבוהים במיוחד (קונטרה טנור), רבים מהם קסטראטו - זמרים סריסים שהוכיחו בילדותם כשרון שירה מובהק וסורסו כדי שקולם לא יתחלף ויישאר גבוה ודק.

קשה להפריז בחשיבותו העצומה של מונטוורדי בתולדות המוסיקה בכלל והאופרה בפרט: הוא המלחין הראשון שראה בתזמורת חלק בלתי נפרד מן ההצגה. הוא יצר הרכבי כלים שונים לבטא תחושות ומצבים שונים. כך למשל, מלווים את תמונות השאול קרנות וטרומבונים, בעוד את תמונות האדמה וסצנות הרועים מלווים כלי קשת ומיתר ככינור, נבל ולאוטות. הוא כנראה המלחין הראשון שהכניס את הכינור לתזמורת ונתן לו מקום כה מרכזי, והיה בין הראשונים שנתן לכלי בודד תפקיד סוליסט, שייצר הרכבים קוליים משתנים - דואטים וקטעי זימרה מלודית.

כאן עלינו להכניס עוד מושג אחד בסקירה הקצרה הזאת: הבארוק. הבארוק הוא סגנון מוסיקלי שמונטוורדי היה אחד ממבשריו (ושנמשך כמאה וחמישים שנים). בתקופה הזו באה למעשה אל אוויר העולם המוסיקה האינסטרומנטלית (הכלית) שעד אז לא היה לה קיום נפרד (אלא כאמצעי מלווה שירה). זו התקופה שבצד מושגי יסוד שנוצרו בה (כמו ה"קונצ'רטו" וה"סונטה") פורחת בה תצורה מוסיקלית חדשה: ה"הרמוניה". ההרמוניה יוצרת צליל מריבוי של טונים שתלויים זה בזה ושצירופם הבו זמני נעשה כך שיוצר אקורד נעים לאוזן. השירה הבארוקית נשענת על ההרמוניה ומבקשת להשפיע על נפש המאזין באמצעות מבעים מוזיקליים סוערים ונרעשים.