היזהרו בבנות, כי מהן תצא תורה
אורי יסעור בילה יום במדרשה לבנות, למד תורה מפי המין היפה וחזר עם בשורה: היכונו לבוא המהפכה הנשית. מחפש תשובה, פרק ט"ו
מהי התמונה שתצטייר לנגד עיניכם, אם אבקש מכם לדמיין מדרשה לבנות. האסוסיאציה שלי נראתה כך: קבוצת בנות בחצאית ושרוולים ארוכים יושבות בכיתה קטנה. הן שותות בצמא שיעורי אמונה מפי הרב, מצחקקות לפרקים במהלך הדרכות הזוגיות, הבית היהודי ושמירת הכשרות של הרבנית. בו בזמן הן סורגות כיפות לאחיהם הקטנים, או ממלאות את מחברותיהן בכתב יפה ועגול.
דקות ספורות במדרשת ייעוד בירושלים הספיקו לי כדי להבין עד כמה הדימוי הזה מופרך (אולי חוץ מהחצאית). מדוע בניתי אותו כך? אולי משום היותי חילוני, שלא באמת מכיר את הניואנסים הדקים של העולם הדתי. אולי בגלל שאני סתם שוביניסט.
"נמצאו כל המלאכות שכל אשה עושה אותן לבעלה חמש מלאכות: טווה ורוחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת את הכוס ומצעת את המטה ועומדת לשמש בפניו" (הרמב"ם, הלכות אישות, פרק כ"א, הלכה ז')
על פי מצוות הייבום, המופיעה בתורה בספר דברים, כאשר גבר נשוי מת ללא צאצאים, מוטל על אחיו לשאת את אלמנתו, על מנת 'להקים שם לאחיו המת'. זו הסוגייה בה עסקו תלמידות מדרשת 'ייעוד', בדיוק כשהצטרפתי לשיעור של יום שני בבוקר, "ההלכה לנוכח אתגרי המודרניזציה".
הכוח הנשי. מדרשת ייעוד (צילומים: אורי יסעור)
אם היה מדובר בישיבה, סביר שהתלמידים היו צוללים במהרה לפלפולים משפטיים שונים, הפרושים על פני רשימות אינסופיות של 'מקרים ותגובות' שנכתבו על הנושא הזה בדיוק לאורך שנות התגבשות ההלכה היהודית. אבל במדרשת ייעוד התפתח הדיון לכיוון אחר לגמרי.
ניכר שהתלמידות מוטרדות מהלכות הייבום, שעל פניו נראות, ייאלצו להודות גם קוראיי האדוקים ביותר, מעט אנאכרוניסטיות. הן זועמות על הרב עובדיה יוסף, שלחם למען שימור המצווה במדינת ישראל. כשהמורה, ד"ר איריס בראון, מצטטת תיאור של יוסף על אישה ש'לא רוצה להתייבם לאחי-בעלה ללא טעם סביר', מזדעקת אחת התלמידות: "איך שאת אומרת את זה, נשמע כאילו זה לא בסדר...".
"לעולם היא ברשות האב עד שתכנס... ברשות הבעל" (משנה, מסכת כתובות, פרק ד')
עולם המדרשות הוא תופעה חדשה יחסית בציבור הציוני-דתי. הראשונה שבהן הוקמה ב-1977, על מנת לספק מענה לצורך במסגרת לימוד תורה לנשים, שלא היה קיים עד אז. כיום לומדות במדרשות אלפי בנות בשנה, חלקן לפני השירות הלאומי/צבאי וחלקן אחריו.
לא מעט מהמדרשות הקיימות כיום תואמות, חלקית לפחות, את הסטריאוטיפ שתיארתי לעיל. מדרשת 'ייעוד' נחשבת ליוצאת דופן בנוף המדרשות. רוח חופשית, שיוויונית, כמעט פמיניסטית, מרחפת בין כתליו. "אנחנו לא מנסים להיכנס לעולמן הפרטי של הבנות", אומר רב המדרשה, יעקב שפירא. "אני מאמין שכשאתה פותח לבנות אופקים, העולם שהן בונות חזק יותר לטווח הארוך".
"כל המלמד את בתו תורה מלמדה תיפלות" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ"א ב')
מצוות הייבום היא דוגמא מובהקת להשפעתה של רוח הזמן על ההלכה היהודית – לאורך הדורות הטילו עליה הרבנים סייגים שונים, עד שקיומה נאסר הלכה למעשה. אך במקרים רבים אחרים הנוגעים למעמד האישה, לא גילו הרבנים אומץ דומה. ד"ר בראון מפרטת לבנות את הלכות העגונות, ופניהן נופלות.
"איך את מתמודדת עם כל הדברים הרעים שאת יודעת על ההלכה?", שואלת גילה, אחת מתלמידות המדרשה. "עבורנו זו שבירה. אני ממש מרגישה ש'מרבה דעת מרבה מכאוב'".
בראון מנסה לדייק ככל האפשר בתשובתה. "לכל מערכת משפטית יש בעיות משל עצמה", עונה בראון. " אבל בגלל חלק אחד שלה, אני לא אומַר שכולה לא שווה כלום".
"וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה, לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָה: וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָה אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה, כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ" (דברים, פרק כ"ב, י"ג-כ"א)
לא קל להיות בחורה דתייה. הסביבה בה את חיה הפכה בשנים האחרונות ליותר ויותר שוויונית. אין לך ספק שאת לא שווה פחות מאחיך הזכרים, וגם לך יש שאיפות ורצונות כמו לכל אחד אחר. במקביל, את גדלה להאמין שההלכה היהודית היא יצירתו המושלמת של הקב"ה. אם החלטת לצאת וללמוד, בשלב כלשהו את מגלה ששתי מערכות האמונה הללו אינן מתיישבות אחת עם השנייה, בין היתר בסוגיות שנוגעות לך באופן אישי.
כעת את ניצבת בפני דילמה אכזרית. האם תוותרי על העקרונות הליברלים שספגת מהחברה המערבית לה את משתייכת, או דווקא תזנחי את אמונתך הדתית? על איזה מיסודות נפשך תוותרי? למרבה מזלך, קיימת כמובן אופציה שלישית – לאחוז את השור בשתי קרניו.
מורכבות. זה שם המשחק
אחרי השיעור אני משוחח על הנושא עם גילה ועם ישראל, מורה צעיר במדרשה. "זה שבר לא פשוט, לגלות שההלכה היהודית אינה מושלמת", היא אומרת. "אבל אין לי ברירה אלא לחיות עם הסתירה הזו, מתוך ידיעה שכנראה אף פעם לא תהיה לי תשובה ברורה לכל השאלות והתשובות. כמו שאתה לא תגיע אף פעם לתשובה. העיקר זה החיפוש, לא?".
"כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנום" (משנה, מסכת אבות, פרק א משנה ה)
בכתבה הראשונה בסדרה זו, סיפרתי לכם על שיחה ארוכה שניהלתי עם קבוצת בני נוער ביישוב הדתי חשמונאים, שמעבר לקו הירוק, ערב תכנית ההתנתקות. אחת הנערות עימן נפגשתי אז היא אודֵיה, היום בחורה בת 20. אודֵיה למדה אחרי התיכון במדרשת מגדל-עוז, הנחשבת גם היא למדרשה ליברלית. במסגרת השירות הלאומי היא עובדת בבית מורשה – מרכז ללימודי יהדות לגברים ולנשים. בנוסף היא גם לומדת גמרא. חרף גילה הצעיר, היא גם אחת מהמרואיינות הרהוטות ביותר שיצא לי לשוחח עימן.
"אני לומדת תורה כי זה חשוב לי", היא אומרת. "לא אכפת לי שיש המון אנשים שמתנגדים לזה. זו הדרך שלי לחיות חיים דתיים עמוקים". חשוב לאודֵיה להדגיש שאין כאן מבחינתה אלמנט של מרד. "זה לא בא ממקום מהפכני אלא ממקום רוחני. אין כאן רצון להפוך דברים או למרוד בהלכה. אלא כי פשוט ככה אנחנו. כי הם חיינו ואורך ימינו", היא אומרת על בנות-דורה.
לא מורדות. מותחות גבולות
אודיה אמנם משתדלת להימנע משימוש בשורש ה.פ.ך., אך נדמה לי שהיא וחברותיה במדרשות השונות מבשרות על התעצמותה של רוח חדשה בתרבות היהודית. בזמן שבני-גילן מייגעים את מוחם בדקדוקי הלכות שור-נוגח ושור-מועד, שואלות הבנות שאלות עמוקות, הרלוונטיות לעולם שכבר אין בו יותר מדי שוורים, אך יש בו אתגרים נוגחניים לא פחות. הן אינן מתכוונות למרוד במסגרת האורתודוכסית המחייבת, אך הן בהחלט מותחות היטב את גבולותיה, ומלמדות אותה להכיל.
"לבני דורי יש דרישה הולכת וגוברת לחווייה, ולא רק לטקסיות", אומרת אודֵיה. "גם בקרב הבנים. זה סוג גלוי בחברה הדתית שהגמרא מייבשת אותם. להתפלל 3 פעמים ביום ולמלמל ברכה לפני שמכניסים משהו לפה - זה לא עונה לצורך הרוחני והרגשי שלהם". היא חולמת על "עולם רוחני מחפש ובועט", ומצטטת את הרב שג"ר(שנפטר השבוע): "הלימוד הנשי יגרום לעולם הגברי להיפתח לרגש".
"מוטב שישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים" (ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ג, הלכה ד)
חזרה למדרשת ייעוד. אחרי ארוחת הצהריים מתכנסות הבנות לשיעור גמרא – עיסוק פסאודו-חתרני בפני עצמו (רק השבוע יצא הרב הראשי לשעבר, מרדכי אליהו, נגד לימוד גמרא לנשים). בניגוד לאודֵיה, הבנות ב'ייעוד' לא נראות נלהבות מדי לצלול אל תוך התלמודים. אולי זה בגלל אווירת סוף שנת הלימודים השורה עליהן, אולי עקב מוראה של הארמית.
לפני כן אני מספיק להצטרף לכמה מהן, לשיחה על המדרשה, האמונה והחיים. פעם נוספת אני מופתע מהאומץ שלהן לשאול את עצמן שאלות ולבחון מתוך פתיחות את תפיסת עולמן. כמה שונה היהדות שלהן מהתפיסה הנוקשה והדוגמטית שפגשתי בתחילת מסעי. כמה היא שונה גם ממידת היכולת של בן-גילן הממוצע מהחברה החילונית להציב בפני עצמו את אותם סימני שאלה.
על קיר בית-המדרש תלתה המדריכה החברתית, מיכל, את שירה של המשוררת החרדית זלדה 'לא ארחף בחלל'. מפאת יופיו אביא אותו לפניכם במלואו:
לא ארחף בחלל
משֻלחת רסן
פן יבלע ענן
את הפס הדקיק שבלבי
שמפריד בין טוב לרע.
אין לי קיום
בלי הברקים והקולות
ששמעתי בסיני.
"אתה רואה", אומרת לי מיכל, "גם זלדה זקוקה לברקים והקולות, את הסערה החיצונית והפנימית. אנחנו כבר מוקפות בענן הזה, אבל ממשיכות לשמור על הפס הדק. זו ההתמודדות של הדור שלנו".
איני בן-בית בציבור הדתי. ייתכן שהמציאות שונה ממה שראו עיני, ובוודאי שישנם זרמים תת-קרקעיים בחברה זו המנוגדים לכיוון אותו הצגתי כאן. אך כידוע, לעיתים אורח לרגע וגו'. וככזה, הרשו לי להשתעשע בנבואה: בדרכן השקטה והאיטית, תובלנה בנות הדור הזה את האמונה וההלכה היהודית, תוך כמה עשורים, לשינוי עמוק ומשמעותי. אני, בכל אופן, מחזיק להן אצבעות.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
