דעה: משחקי קונסולות ממכרים כמו קוקאין
משחקי וידאו אינם כמו קוקאין, אבל במובנים מסוימים - המוח חושב שמדובר בקוקאין. אם אתם לא מאמינים, נסו לשלוף את הבקר הרוטט מידי הבן שלי לפני שהוא מגיע לנקודת שמירה. שיהיה בהצלחה
אנשים רבים מתמוגגים מהגישה הטבעית והבלתי אמצעית שיש לילדים כלפי טכנולוגיה. אחד ממכרי הרחיק לכת, וקנה לבתו בת השנה מחשב נייד. לדבריו, יש לגדל ילדים בסביבת המחשב והרשת, ואין שום פסול בכך שהם יתחילו לצבור שעות מסך כבר משחר נעוריהם.
אני אמנם מסכים שיש לטפח את אוריינות הרשת של הילדים, ובכך להכין אותם לעולם טכנולוגי מתוחכם, אבל יש צורך לעשות זאת באופן שהולם את התרבות ואת הסביבה בה אנו נמצאים, כמו גם את הסכנות הטמונות בחשיפת יתר.
ברוב הבתים דולקת הטלוויזיה שעות רבות ביממה. עד הגיעו לכיתה י"ב מבלה נער טיפוסי 11,000 שעות בבית הספר, ו-15,000 שעות מול הטלוויזיה. ילדים צעירים מקדישים יותר זמן לטלוויזיה ולקונסולת המשחקים מאשר לקריאה. כן, גם אני אוהב להסתכל בטלוויזיה, אבל לדעתי יש מקום חשוב גם לספר.
שוחטים פרות
אולי אני שוחט כאן פרות קדושות, כשאני מדבר על ההיבטים השליליים של טכנולוגיה, בעודי עיתונאי במגזין טכנולוגיה. אם זה לא מספיק, אני אפילו מספק עצות על גידול ילדים, מבלי שהתבקשתי לעשות זאת. האמת היא שלא אכפת לי שיאשימו אותי בשחיטת פרות. הבעיות גדולות מכדי שיהיה ניתן להתעלם מהן. מחקרים מצביעים על כך שהשמנת יתר, תרבות
צריכה קלוקלת, והיפר-אקטיביות קשורות לחשיפה ממושכת למסך המחשב והטלוויזיה.
רופאי ילדים ומומחים לפסיכולוגיה התפתחותית ממליצים לא לאפשר לילדים לצבור זמן מסך עד גיל שנתיים. האם זו המלצה המנותקת מהמציאות? השנתיים הראשונות הן התקופה הקריטית להתפתחות המוח.
מחקר של אוניברסיטת וושינגטון מצא קשר בין שעות הצפייה בטלוויזיה לפני גיל שלוש לבין הופעת תסמיני היפר-אקטיביות בקרב אותם ילדים - עד גיל שבע. אם הממסד הרפואי חושב שטלוויזיה מפריעה להתפתחות קוגניטיבית, פיזיולוגית, רגשית וחברתית - אני לא חושב שניתן להתעלם מכך.
יתכן שזהו ההבדל ביני לבין אותו בחור, שקנה לבת שלו מחשב נייד ליום הולדת שנה. לו יש ילדה מלאכית עם אינספור אפשרויות הפרוסות לפניה. היא עדיין לא "התקלק(ל)ה". לי יש ילד בן 11 שמבלה את שעותיו היפות בקישוט הדף שלו ברשת החברתית My Space, ובפיצוח גולגלות במשחק Gears of War (שמתאים באופן מוצהר לבני 17 ומעלה). אין לנו את המשחק בבית - הוא משחק בו אצל חבר. רבותי, ראיתי את העתיד, והוא לא מרהיב.
יש להציב גבולות
אני לא מרחיק מהבית כל מה שנודפת ממנו טכנולוגיה, אבל אין מנוס מהצבת גבולות. הבן שלי לא מורשה לראות טלוויזיה או לשחק במשחקי וידאו, עד שכל שיעורי הבית מוכנים. נשמע די פשוט, נכון? טוב, הוא ניסה למצוא כמה פרצות בקוד
ההתנהגות באמצעות תירוץ ששמו המחשב.
בהקשר זה גם יש מדיניות ברורה: Word - כן, MySpace - לא. מה לגבי צפייה בוידאו על גבי iPod? לא. נגן סוני PSP? הוא יכול לשכוח מזה. מותר לו להקשיב למוזיקה באמצעות המחשב רק כשהמסך כבוי, אחרת הופך זמן שיעורי הבית לטיול אל השדות הפתוחים של הרשת.
אני יכול להאשים אותו? מסתבר שמשחק במשחקי מחשב וקונסולה מעורר את אזור הגנגליונים הבסיסיים (basal gangalia) במוח, שקשור להפרשת דופאמין. זהו אותו אזור של המוח שמושפע מקוקאין. הבעיה היא שהפרשת הדופאמין בעקבות משחקים גורעת ממלאי הדופאמין שנחוץ לביצוע משימות פחות כיפיות, דוגמת שיעורי בית.
משחקי וידאו אינם כמו קוקאין, אבל במובנים מסוימים, המוח חושב שמדובר בקוקאין. אם אתם לא מאמינים, נסו לשלוף את הבקר הרוטט מידי הבן שלי לפני שהוא מגיע לנקודת שמירה. שיהיה בהצלחה.
הפיתרון: מודעות הורית
ביל גייטס מגביל את בתו בת ה-10 ל-45 דקות זמן מחשב במהלך השבוע ו-30 דקות נוספות במהלך סוף השבוע. בבית הספר היא לומדת עם תלמידים שמצוידים במחשב לוח, שצמוד אליהם יומם ולילה, אבל לביל יש תכלית בהגבלה שהוא מציב. ההגבלה עצמה חשובה הרבה יותר מהתועלת הפוטנציאלית של הציות לה.
בפשטות - אין אפשרות לקוות שהילדים ילמדו לווסת את צריכת זמן המסך שלהם בעצמם. בהקשר זה, לא מספיק לכבות את הטלוויזיה ואת המחשב. יש צורך במודעות ובנכונות בקרב ההורים. ההורים צריכים לדעת גם באיזה משחקים הילדים מבלים זמנם, ולאן הם גולשים - לא רק מה הם רואים בטלוויזיה.
הילדים משתלטים על טכנולוגיות חדשות הרבה יותר מהר מההורים שלהם. כפי שהבן שלי אמר לי בגאווה לא מזמן: "אני יודע איך למחוק את ההיסטוריה של הדפדפן. רק שתדע". למזלי, הוא עדיין חושב שעוגיות הן רק חטיף מתוק.
הכתבה פורסמה במקור בגיליון יוני של PC Magazine. לחצו כאן לרכישת מנוי במחיר הכרות. לאתר הבית של PC Magazine
לפנייה לכתב/ת 
